רבים מאיתנו סבלו או יסבלו במהלך חייהם מחרדה או מהתקף חרדה. כל מי שחווה חרדה מתמשכת או התקף יודע כי מדובר בחוויה בלתי נעימה, בלשון המעטה, העלולה לפגוע בקשת רחבה של מישורי החיים. ואולם, גם בתחום החרדות יש כאלו שהינן קשות ומפושטות יותר מאשר אחרות, ובהן יעסוק המאמר הבא שיסקור בתחילה את נושא החרדה באופן כללי, ולאחר מכן ימשיך אל שיטות הטיפול הקיימות בדגש על פסיכותרפיה טרנספרסונלית.
מהי "חרדה קשה"?
מי שמעיין במדריך הפסיכיאטרי האמריקאי או האירופי לא ימצא הגדרה של "חרדה קשה". מה שימצא הוא הגדרות לסוגים שונים של חרדות כמו חדרה חברתית, חרדת בחינות, חרדה מוכללת, חרדה טורדנית כפייתית, פוביות ספציפיות, חרדה פוסט טראומתית ועוד.
אם כן, השאלה היא למה הכוונה כאשר מדברים על "חרדה קשה"? התשובה היא שמדובר בעניין סובייקטיבי הנבחן לפי מספר פרמטרים. ראשית, ישנם תסמיני החרדה כמו חוסר שקט, מתח ופחד עז, דפיקות לב מהירות, מחשבות מדאיגות שחוזרות על עצמן, רעידות של הידיים, הזעה מוגברת, טשטוש, נשימה קצרה, ועוד. התסמינים משתנים בתצורתם ובחומרתם מאדם לאדם וכאשר מדברים על חרדה קשה הכוונה היא לתסמינים חזקים במיוחד. זוהי כמובן הגדרה מעורפלת הנשענת על התחושה הסובייקטיבית של האדם, כפי שכל אחד מאיתנו ידרג כאבי ראש או כאבי בטן באופן שונה. יחד עם זאת, באשר האדם מדרג את תסמיני החרדה כחזקים וחריפים מאוד, הרי שניתן לומר כי זוהי חרדה קשה.
פרמטר מרכזי שני הוא מידת ההשפעה של החרדה על חייו של האדם ומידת תכיפותה. כך לדוגמא, פוביות ספציפיות כמו פחד מעכבישים או פחד מטיסות אולי מדאיגות באופן כללי אך לרוב אינן מופיעות ברמה היומית. לעומת זאת, ישנן חרדות הנוטות להתפשט ולגעת במגוון מישורי החיים. כך לדוגמא, ישנה הגדרה הנקראת "חרדה מוכללת" שבה האדם נמצא כמעט כל הזמן בפחד שדבר מה עלול להשתבש. במילים אחרות, החרדות שלו אינן ממוקדות בהכרח בגורם או באירוע אחד, אלא יכולות לעסוק בדברים רבים כמו באובדן מקום העבודה, במוות של אדם קרוב, בכישלונות, בדחייה חברתית, בתאונות ואסונות וכן הלאה. אכן, חרדה מסוג זה הולכת ומשתלטת על כל תחומי החיים ולכן ניתן בהחלט להגדירה בתור "חרדה קשה".
יש לציין כי טבען של החרדות הוא להתפשט, כלומר שחרדה מפני דיבור בציבור (למשל) עלולה להפוך עם הזמן לחרדה חברתית, ואפילו לחרדה מוכללת. זוהי סיבה חשובה, גם אם לא היחידה, לפנות בהקדם לטיפול על מנת לעצור את ההתפשטות האפשרית.
עוד דוגמא לחרדה הנחשבת קשה נקראת "הפרעה טורדנית כפייתית". המאפיין המרכזי שלה, לצד תסמיני החרדה, הוא מחשבות והתנהגויות חוזרות ונשנות אשר מטרתן היא לשכך ולהשכיח את החרדה. הבעיה היא שהמחשבות וההתנהגויות האלו אינן באמת מועילות, ואף האדם עצמו מודע לעובדה זו, אך הוא אינו מסוגל להפסיקן והן הופכות לכפייתיות. מאחר שגם הפרעה טורדנית כפייתית נוטה להשתלט על מגוון מישורי החיים, פוגעת בתפקוד היומי, הקשרים החברתיים, במשפחה וביכולת לעבוד – זוהי "חרדה קשה". על כל פנים, כפי שניתן לראות אחד המאפיינים הבולטים של חרדה עשויים להיות "טקסים" שהאדם מקיים על מנת להפיג את התסמינים המעיקים, ופעילויות אלו מתקיימות הן במבוגרים והן בילדים.
כמה דוגמאות נוספות בקיצור
על מנת להסביר מה יכולה להיות חרדה קשה נביא עוד שתי דוגמאות בקיצור. הראשונה, הנקראת "חרדה חברתית" מדגימה היבט נוסף של כלל החרדות, והוא ההימנעות מגירויים שמביאים להתפרצות התסמינים. אדם הסובל מחרדה חברתית חווה פחדים עזים מפני דחייה, לגלוג, בוז והתייחסות שלילית כלפיו מצד הסובבים אותו. מאחר שמדובר בתסמינים מאוד לא נעימים, בהדרגה יחל האדם להגביל את עצמו מסיטואציות חברתיות, בתחילה היותר מאיימות (למשל פגישות עסקים), ולאחר מכן לפשוטות יותר עד כדי מפגשים עם חברים ואנשים קרובים. אכן, ההימנעות הינה מאפיין בולט וקשה של החרדה, ובאשר היא משפיעה באופן דרמטי על חיי האדם – הרי שניתן לומר כי מדובר ב- "חרדה קשה".
דוגמא נוספת ואחרונה מדגימה עוד פרמטר של חרדות קשות, והוא הקושי להתמודד ולהתגבר עליהן באופן עצמאי, ולעיתים אפילו באמצעות טיפול. הדוגמא שנביא היא של "חרדה פוסט טראומתית" כלומר שמקורה באירוע קשה כלשהו שהיה בעבר – כמו פגיעה מינית, מקרה אלים, פיגוע חבלני, תאונת דרכים וכדומה. מצבים אלו עלולים ליצור במוח ובגוף תצורות חזקות מאוד אשר מטרתן היא להגן על הנפש, אך הדבר מוביל לא פעם לחוסר שליטה. כך למשל, יש החווים מעת לעת חולשה בלתי מוסברת ואפילו שיתוק של איברים בגוף, יש החווים סיוטים ומתקשים להירדם, יש החוזרים בדמיונם ובניגוד לרצונם שוב ושוב לאותו האירוע, וישנם תסמינים נוספים. אם כן, למרות שמדובר בחרדה ספציפית יחסית, המובילה להימנעות חלקית מגורמים שעלולים לעורר את זיכרון האירוע ולא ממכלול מצבי החיים – עדיין מדובר בחרדה קשה מפני שקשה מאוד להכחיד אותה.
מה גורם לחרדה קשה?
התשובה לשאלה זו איננה ודאית או חד משמעית, והיא תלויה במערך הנפשי והביולוגי של כל אחד מאיתנו. ראשית, כפי שראינו חרדות יכולות להתחיל עקב גורמים חיצוניים, למשל מלחמה, הטרדה מינית, אלימות בילדות, גירושין, הכשת נחש, תאונת דרכים, אובדן של אדם יקר ועוד. ואולם, יכולים להיות שני אנשים הנוכחים בתאונת דרכים אשר האחד מהם יפתח חרדה קשה ואילו השני חרדה קלה יותר, או ללא חרדה בכלל. למצב עניינים זה יכולים להיות גורמים שונים, למשל התפקוד של כל אחד מהם בעת התאונה (הראשון נכנס להלם ואילו השני יצא מההלם מייד מפני שנדרש לטפל בפצועים), המערך הנוירולוגי של כל אחד מהם בהתאם לגנטיקה משפחתית, אירועים קודמים שכל אחד מהם חווה בחייו, תפיסת העולם הבסיסית של כל אחד, וכן משתנים נוספים. כל אלו יכולים להסביר הן את עצם פיתוח החרדה אצל האחד ולא אצל האחר, והן את התפתחות החרדה לקשה.
יחד עם זאת, חשוב להדגיש שאחד הגורמים להתפתחות חרדה קשה עשוי להיות אי קבלת טיפול. למרבה הצער, אנשים רבים עדיין מחזיקים סטיגמות בנוגע לחרדות כהפרעות נפשיות "מוקצות", ולכן כאשר החרדה מופיעה אצלם הם נוטים להסתיר אותה ולהתכחש לה. הדבר מתבטא גם בדחיית הפנייה לטיפול, שבהחלט יכול להועיל, למתן את התסמינים ולמנוע את התפשטות החרדה והחרפתה. ואולם, דחיית הפנייה לטיפול כמעט לעולם אינה מביאה להיעלמות החרדה, אלא להיפך.
יכול לעניין אותך גם:
טיפול בנפגעי נפש
טיפול אלטרנטיבי בדיכאון
טיפול וליווי חולים סופניים
גישות טיפוליות בחרדות קשות
בהמשך המאמר נתייחס אל השאלה: איך מטפלים בחרדות קשות. נתחיל בטיפול הפסיכיאטרי מפני שבמקרים רבים של חרדה קשה ייכנס לתמונה הפסיכיאטר בשלב זה או אחר. יש להדגיש כי טיפול בחרדה אינו מחייב בכלל אבחון מפסיכיאטר וניתן בהחלט לפנות לפסיכותרפיסט או לפסיכולוג גם בלי אבחנה. ואולם, בעיקר במקרים של חרדות קשות עשויות להידרש מעת לעת תרופות הרגעה, שמחייבות כמעט תמיד מפגש עם פסיכיאטר. מצד שני, ראוי לציין כי התרופות הידועות לחרדה אמנם יכולות להועיל מאוד במצבים מסוימים, אך השפעתן מוגבלת לתסמינים והן אינן מובילות בעצמן להקלה משמעותית וממושכת של הבעיה. בנוסף לכך, הן מלוות לא פעם בתופעות לוואי בלתי נעימות, ונוטות להיות ממכרות, כך שהשאיפה של כל אנשי המקצוע היא להמעיט ככל האפשר את השימוש בהן.
עוד ראוי לציין כי בקרב הציבור קיימות סטיגמות בלתי נכונות אודות פסיכיאטרים. מצד אחד, אנו עדים לעלייה בכמות התרופות הנצרכות על ידי הציבור לטיפול בחרדה, דיכאון והפרעות נפשיות נוספות. יש האומרים כי מדובר בהגזמה. מצד שני, הפגישה עם הפסיכיאטר איננה חייבת להסתיים במתן אבחנה או במרשם לתרופה. מדובר בבעל מקצוע אשר רואה לנגד עיניו את טובת המטופל, והפגישה הראשונה איתו הינה אבחונית. כלומר, הפסיכיאטר ישאל אודות התסמינים שהאדם סובל מהם, כמה זמן הם נמשכים, האם היה גירוי מסוים שעורר אותם, כיצד הם משפיעים על מהלך חייו, וכיוצא בזאת. בדרך כלל, אם מדובר בחרדה קשה תינתן אבחנה המבוססת על הריאיון, ולעיתים על בדיקה פיזית פשוטה, וזאת בהתאם להגדרות המופיעות בכל סוג של חרדה במדריך הפסיכיאטרי האמריקאי (חרדה פוסט טראומטית, חרדה מוכללת, חרדה חברתית וכדומה).
בהתאם לאבחון ועוצמת החרדה, הפסיכיאטר עשוי לרשום למטופל תרופה או תרופות מסוימות. במקרים רבים תרופות אלו יכולות להועיל, והן אפילו נחוצות כדי שהמטופל יוכל להשיב לעצמו את התפקוד בחיי היומיום ולהקטין את ההימנעויות שמגבילות את חייו. כמו כן, למרות הנטייה להקטין את השימוש בתרופות, חשוב להדגיש כי הן יכולות לתרום גם להתקדמות הטיפול הפסיכותרפי או הפסיכולוגי, בין היתר על ידי הרגעה, תחושה יותר בטוחה ויציבה, ויכולת לתרגל את הכלים שניתנים בפגישות הטיפוליות. אכן, במקרים רבים של חרדה קשה קיים קשר בין הפסיכיאטר לבין המטפל, לטובת קידום העזרה למטופל.
ובאשר לתרופות עצמן, הנקראות "נוגדות חרדה", אפשר לחלקן באופן כללי לתרופות מרגיעות ולתרופות אנטי פסיכוטיות. הקבוצה הראשונה של תרופות ההרגעה מיועדת למרבית האוכלוסייה, ולעיתים אפשר לקבלן מרופא המשפחה מבלי לראות פסיכיאטר בכלל. מדובר בתרופות ממשפחות שונות, למשל ממשפחת הבנזודיאזפינים, אשר משפיעות במהירות רבה ומפחיתות בצורה משמעותית את התסמינים בזמן התקף או בעת מצוקה. ואולם, השפעתן של תרופות אלו גם מתפוגגת במהירות, תוך מספר שעות, ומעבר לכך הגוף והמוח מסתגלים אליהן כך שיש להגביר עם הזמן את המינון – על כל המשתמע מכך מבחינת תופעות הלוואי והחשש להתמכרות. לכן הפסיכיאטרים נוהגים לשנות מעת לעת את התרופות הללו, בהתאם למצב המטופל, ולרשום אותן לצד תרופות הרגעה מסוג אחר – "נוגדי דיכאון". קבוצה זו של נוגדי דיכאון מתחילה להשפיע על האדם רק לאחר כשבועיים – שלושה, ולכן עד שהן ייכנסו לפעולה משתמשים בקבוצה הראשונה של תרופות מהירות השפעה. לאחר שתרופות נוגדות הדיכאון מתחילות להשפיע (באופן הדרגתי), מתחילים להפחית את המינון של הקבוצה הראשונה.
כאמור, ישנה קבוצה נוספת של נוגדי חרדה המכונות תרופות "אנטי פסיכוטיות" והן בעלות השפעה חזקה במיוחד ומיועדות למקרים קשים מאוד של חרדות. תרופות אלו יינתנו אך ורק לאור אבחנה ומעקב של פסיכיאטר.
טיפולים פסיכותראפיים בחרדה
כאמור, במאמר זה יושם דגש מיוחד על טיפול בחרדות קשות דרך פסיכותרפיה טרנספרסונלית. יחד עם זאת, על מנת להבין את מהותה של גישה ייחודית זו, אשר התפתחה בשלב מאוחר יחסית בתולדות הפסיכולוגיה המערבית, יש לסקור מספר גישות נוספות המרכיבות אותה ומצויות בארגז הטיפולי של פסיכותרפיסט טרנספרסונלי.
תשובה ראשונה לשאלה "איך מטפלים בחרדות קשות" נותנת הגישה הקוגניטיבית התנהגותית, שידועה גם בשם CBT. הגישה הזו נחשבת יחסית יעילה לטיפול בחרדות והדגש בה מושם על הפן המחשבתי ועל הפן ההתנהגותי. באשר למחשבה, הטיפול עשוי להתמקד בהצגה של גורמים פיזיולוגיים העומדים מאחורי החרדה ותסמיניה, במטרה להפחית את המתח של המטופל. בנוסף, המטפל יתמקד במחשבות הקשורות חרדה ונמצאות בבסיסה, אשר יוצרות רגשות שליליים ותסמינים נלווים, ומכאן עוד מחשבות וכן הלאה. המטפל יעזור למטופל לזהות את המחשבות האלו (למשל "אני עומד למות", "עומדת להיות תאונה"), לראות כי הן אינן בהכרח קשורות למציאות, ובמקומן לאמץ מחשבות ריאליות, חיוביות ומועילות יותר. כמו כן, המטפל עשוי להציע כלים התנהגותיים להתמודדות עם החרדה, אשר מטרתם להקטין בהדרגה את ההימנעות מגורמים אפשריים ולהחזיר לאדם את מעגלי חייו. מדובר למשל בדמיון מודרך, התכוונות פרדוקסאלית, נשימות עמוקות ועוד, אשר יעזרו לאדם בהתמודדות הלא פשוטה של מפגשים עם אירועים ומצבים מלחיצים.
תשובה נוספת לשאלה "איך מטפלים בחרדות קשות" נותנת הגישה הפסיכו-דינאמית. מדובר בגישה היורדת לעומק מקורות החרדה כמו תאונת הדרכים, פגיעה מינית, בעיות במשפחה הגרעינית וכיוצא בזאת, וחותרת אל ההיבטים הרגשיים והפחות מודעים שנמצאים בבסיס החרדה. הגישה הפסיכו-דינאמית בהחלט מציעה כלים חשובים המצויים בידיו של הפסיכותרפיסט, אך חשוב לציין כי בפני עצמה היא נחשבת פחות יעילה ויותר ארוכה לטיפול בחרדות לעומת ה- CBT. השימוש בה ייעשה בעיקר במקרים בהם הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי לא הביא לתוצאות המקוות, אך היא מציעה אמצעים חשובים המאפשרים לגלות בעדינות את שורשי החרדה ולטפל בהם.
טיפול בחרדות קשות בגישת הפסיכותרפיה הטרנספרסונלית
הפסיכותרפיה הטרנספרסונלית צמחה בעקבות הגישה הפסיכו-דינאמית, ה- CBT והגישה ההומניסטית – קיומית מבית מדרשו של קארל רוג'רס. אם כן, מדובר בפסיכותרפיה לכל דבר השואבת מהגישות הקודמות לה כלים חיוניים. המשמעות היא שהמטפל בגישה זו עשוי לעשות שימוש בכלים דינאמיים או מ- CBT לצד קשת רחבה של אמצעים נוספים העשויים להועיל לטיפול בחרדה קשה. מדובר למשל בטכניקת מיינדפולנס שבה ממקדים את הקשב באיברי ותהליכי הגוף במקום במחשבות המעוררות דאגות ופחדים, או בדמיון מודרך המסייע למטופל למצוא את המקום הרגוע והשליו שלו, ולחזור אליו בעת הצורך.
ניתן לומר שפסיכותרפיסט טרנספרסונלי מסוגל להציע מגוון עשיר יותר של כלים לעומת מטפלים מגישות אחרות, אך בכך לא מתמצה העניין. למעשה, פסיכותרפיה טרנספרסונלית מציעה התייחסות שונה מאוד אל החרדה ואל הבעיות הנפשיות בכלל. בניגוד להתייחסות אל הגורמים, התסמינים והפתולוגיה בלבד, גישה זו חותרת גם אל מה שמעבר לקיום הפרטי, אל הוויה יותר רחבה שכל בני האדם חולקים. על כן, בטיפול ישנה שאיפה לגלות ולחזק את החיבור של המטופל אל הוויה אוניברסאלית או רוחנית, שבה יש אהבה, הכלה, ביטחון, חמלה והכלה, ומכאן שגם הקלה ומזור לחרדות.
זוהי נקודה חשובה במיוחד עבור הטיפול בחרדות קשות, מפני שמעצם טבעה חרדה מלווה באיום, סגירות, כליאה ונפרדות. האדם מוגבל בצורה חזקה ואף קיצונית אל קיומו הפרטי, שעלול להיות מאוים מאוד אפילו מגירויים שמבחינה אובייקטיבית בכלל לא מאיימים עליו – וזוהי למעשה הגדרתה של חרדה. החיבור אל המימד המשותף של חמלה ואהבה מאפשר להתחיל לצאת מהבדידות והכליאה החזקה של החרדה, ולהתחיל להבחין בדברים כפי שהם במציאות. יתרה מכך, כאשר האדם מחובר למישור הקיום הזה, שפתוח בפניו כמו בפני כולם, הוא יכול להבחין שכל האנשים חולקים כמיהה עזה לביטחון ולאהבה, כולם יכולים להיות פגיעים ורגישים, וכולם חוששים לאבד את הביטחון והאהבה. הזיהוי הזה של שיתוף ודמיון הדדי מחליש מאוד את התפיסה הסוגרת של החרדה, ומעודד יותר הכלה, רגישות וקבלה של האחר ושל עצמי הפרטי.
עוד נקודה מהותית בפסיכותרפיה טרנספרסונלית היא שאיפה להתחבר אל הכמיהות והרצונות הכי עמוקים של המטופל. הדבר נכון לגבי כל המצבים ומועיל מאוד גם בטיפול בחרדות קשות. אכן, לעיתים קרובות החרדה נובעת דווקא מרצון שלא להרגיש. אולי הדבר יישמע מוזר לאור הפחדים הקשים שמתלווים אליה, אך למעשה פחד הוא ניסיון שלא להרגיש. אחד הדברים שאנשים נוטים לעשות הוא לחסום את הרצונות והכמיהות העמוקים שלהם, דבר שהופך אותם ליותר פגיעים ופוגם מאוד בהערכה העצמית. בנוסף, הם נוטים לחסום את הכעסים על עצמם ועל אנשים אחרים שלכאורה אינם מאפשרים לכמיהות האלו להתמלא ולהתממש. חסימת הכעסים האלו אינה גורמת להם להיעלם, אלא הם מופנים באופן לא מודע כלפי העצמי הפרטי, שמרגיש מותקף ולכן חרד – גם ללא סיבה אובייקטיבית מהסביבה החיצונית.
בפסיכותרפיה הטרנספרסנלית שואפים כאמור להיפגש, לזהות ולהכיר את הרצונות הבסיסיים הללו, ואת האופן שבו הם מתבטאים או רוצים להתבטא בחיי המטופל. בעבודה עדינה זו עשוי להשתחרר חלק מהותי מתוך המנגנון שגורם לחרדות. יתרה מכך, המטופל יכול להתחבר אל היבטים יותר עמוקים ואפילו רוחניים בעצמי הפרטי והגבוה שלו, אשר מעודדים צמיחה אישית והתפתחות רוחנית.
ניתן להבין, אם כן, שהפסיכותרפיה הטרנספרסונלית אינה מגבילה את עצמה רק להקלת התסמינים של החרדה, או רק להשבת השליטה על החיים ושיפור התפקוד היומיומי. אלו כמובן מטרות חשובות מאוד של הטיפול, אך בפסיכותרפיה טרנספרסונלית רואים את המפגשים כהזדמנות להעשרה אישית, התרחבות והתפתחות של המטופל כאדם וכחלק מהוויה האוניברסאלית שמעבר לאישית.
לסיום: האם ניתן לשלב פסיכותרפיה טרנספרסונלית עם טיפול פסיכיאטרי?
כאמור, במקרים רבים של חרדות קשות ייכנס לתמונה פסיכיאטר. חשוב להדגיש כי הפסיכותרפיה הטרנספרסונלית איננה שוללת את ההתערבות הפסיכיאטרית, ובהחלט מכירה בתרומתה האפשרית בעיתות של מצוקה קשה. יחד עם זאת, בדומה לגישות אחרות ואף יותר מהן – היא אינה רואה את נוגדי החרדה כפתרון טוב או אידיאלי, ובוודאי שלא לטווח הארוך. למעשה, אחת ממטרות הטיפול היא להביא להקטנת המינונים ואפילו להפסקת נטילת התרופות במידת האפשר, ובכך היא אינה סותרת את הגישה הפסיכיאטרית – רפואית. מאידך, מטפל אחראי לעולם לא יורה על דעת עצמו למטופל להפסיק את נטילת התרופות, אפילו אם הוא מדווח על שיפור במצבו. את השיקול וההחלטה ישאיר המטפל בידי המטופל אשר ייוועץ בנושא עם הרופא שרשם לו את התרופה – בין אם רופא המשפחה או הפסיכיאטר.
כפי שציינו לעיל, לעיתים קרובות יהיה שילוב בין טיפול פסיכותרפי ובין תרופות נוגדות חרדה, כאשר המטפל והפסיכיאטר מקיימים קשר רציף לטובתו של המטופל. מדובר ביחסים של כבוד הדדי ושיתוף פעולה, הנמשכים כל עוד יש צורך בכך.
הערה אחרונה: במידה ואתם סובלים מתסמיני חרדה חשוב שלא לדחות את הטיפול ולפנות בהקדם לפסיכותרפיסט, פסיכולוג, פסיכיאטר או אפילו לרופא המשפחה על מנת לקבל ייעוץ. אין בכך משום התחייבות לטיפול ארוך או לנטילת תרופות, אך המידע שתקבלו יוכל להועיל מאוד ואפילו למנוע את הפיכת החרדה לקשה מאוד.
