דיכאון הוא תופעה נפשית המכונה בעגה המקצועית "הפרעת מצב רוח". זוהי "הפרעה" מפני שהיא מפריעה לאדם הסובל ממנה לנהל את חייו באופן תקין וליהנות מאיכות חיים טובה, ואכן – דיכאון עשוי להשפיע על כל תחומי החיים, החל בעבודה ועד למשפחה והזוגיות. על פי הנתונים, כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון אך בקרב נשים השיעור גבוה יותר מאשר בקרב גברים, עד פי שתיים. מצד שני, מחקרים אחרים מצאו כי גברים יהודים נוטים לסבול יותר מדיכאון, ולמעשה באופן דומה לנשים.
בכל מקרה, ישנה חשיבות גדולה לאבחון דיכאון אצל אישה או גבר, שכן האבחנה מהווה צעד פתיחה לקראת טיפול בבעיה והיא גם עוזרת להתוות את ההתערבות הטיפולית המתאימה ביותר. מצד שני, אין חובה לקבל אבחנה על מנת להתחיל בטיפול, ואף אין חובה לקבל אבחנה על מנת לבצעו. במילים אחרות, אישה עשויה לקבל טיפול בדיכאון וליהנות מפירותיו, להקל על הסימפטומים ואף לצאת ממצבה ולשוב לחיים תקינים ופוריים, בלי אבחנה. ואולם, כאמור, ישנה חשיבות לאבחנה הן מבחינת המטופלת המבינה שאכן קיימת בעיה משמעותית המצריכה טיפול, הן מבחינת הקרובים לה שמבינים טוב יותר את מצבה, והן מבחינת היכולת לקבל טיפול תרופתי במידת הצורך (יש לסייג ולומר שאפילו את המרשם לנוגדי דיכאון ניתן לקבל מרופא משפחה ללא אבחון פסיכיאטרי).
בשורות הבאות נבחן את התסמינים השונים של הדיכאון ואת דרך האבחון על ידי אנשי בריאות הנפש. סקירה זו חשובה לא רק עבור האישה עצמה אלא גם עבור הקרובים לה, שכן תשומת לב לסימנים יכולה להוביל לתמיכה ועידוד בקבלת טיפול.
כמה מילים על הסטיגמה של אבחנות
דיכאון הוא בעיה נפשית המצריכה טיפול, ועדיף שלא לדחות זאת ולקוות שהדברים איכשהו יסתדרו. יתר על כן, דיכאון שאינו מטופל עלול בהחלט להחמיר, בפרט אם המצב מודחק ולא מקבלים סיוע הולם מהסביבה הקרובה או המקצועית, ולשלוח את זרועותיו אל מכלול מישורי החיים עם ירידה חמורה יותר במצב הרוח ובתסמינים הנלווים. אמנם אין חובה לקבל אבחנה של דיכאון כדי להיות מטופלת, אולם אם הסיבה להימנעות מאבחנה ולכן מטיפול היא חשש מהסטיגמה של אבחנה, כדאי להתגבר עליה.
ניתן לומר שבשנים האחרונות חל שינוי חיובי בהתייחסות אנשים כלפי אבחנות פסיכיאטריות, ומה שהיה פעם בגדר סוד גדול הוא היום יותר גלוי ואפשר לדבר עליו. דברים אלו נכונים במיוחד לגבי השימוש בתרופות נוגדות דיכאון, אשר רבים (יש שיאמרו – רבים מדי) באוכלוסיה נוטלים אותן בקביעות. יחד עם זאת, עבור אנשים רבים ההגעה לפסיכיאטר לצורך אבחון עדיין מעורר חשש מפני סטיגמה, מפני התווית של "מחלת נפש". אולם חשוב לזכור כי האבחנה אינה באמת "תווית" המלווה את האישה לכל חייה, אלא הגדרה מילולית רפואית המאפשרת לתת טיפול הולם. וממילא האבחנה ואפילו עצם הפגישה עם הפסיכיאטר או הפגישות הטיפולית שהמשך, הינן חסויות לחלוטין.
בכל מקרה, כפי שמתייחסים אל אבחנות רפואיות כמו "שפעת", "נקע בקרסול" או "מיגרנה" כך ניתן להתייחס גם אל אבחנה של דיכאון כאל בעיה טבעית, שכיחה מאוד, וכן – גם ניתנת לטיפול. כפי שנראה מייד, את הכיוון הטיפולי יכול לתת פסיכולוג, רופא משפחה או פסיכיאטר, וכן גם מטפלים מוסמכים נוספים. יחד עם זאת, רק רופא או פסיכיאטר יכולים לתת אבחנה רפואית של דיכאון, ולרשום תרופות נוגדות דיכאון.
אבחנת דיכאון בין נשים לגברים
באופן כללי, האבחנה של דיכאון בנשים ובגברים הינה זהה לגמרי וכרוכה באותה הבדיקה, עם אותם התסמינים הנדרשים לצורך קבלת אבחון. יחד עם זאת, התסמינים יכולים להשתנות בין גבר לגבר ובין אישה לאישה, ולכן, כפי שנראה בהמשך, ישנו מקבץ של סימפטומים שמספיק שחלקם יופיעו בשביל לתת אבחנה. בנוסף, מחקרים מראים שישנם הבדלים בין התסמינים היותר נפוצים אצל גברים ונשים, ובעוד שהפסיכיאטר בוודאי מודע לנושא זה – הרי שהתשאול יהיה זהה בשנים המינים. יש לציין כי הסיבות לכך שנשים סובלות יותר מדיכאון בהשוואה לגברים, לא ידועות לחלוטין. יחד עם זאת, ישנן השערות טובות לכך. לדוגמא, גברים אינם סובלים כלל מדיכאון לאחר לידה, בעוד ששיעור בלתי מבוטל מהנשים אכן סובל ממנו, ונשים גם נוטות לסבול יותר ממצבי רוח הקשורים למחזור בכלל ולהפרעות במחזור בפרט – לרבות בתקופת הבלות. כמו כן, ישנם הבדלים אישיותיים כלליים בין נשים לגברים, כאשר נשים נוטות להתעסקות פנימית עם רגשות שליליים, מרבות במחשבות עליהם, ואילו גברים נוטים יותר להשתמש בחומרים כמו אלכוהול או הסחות דעת אחרות.
וכיצד מתבצע אבחון דיכאון אצל אישה הלכה למעשה
ישנם מסלולים שונים לאבחון של דיכאון. לדוגמא, ניתן לגשת אל רופא המשפחה ולספר על המצב. בפגישה הזו הרופא יבצע כמה בדיקות גופניות כדי לשלול מצבים רפואיים-פיזיולוגיים שיכולים לעמוד מאחורי הדיכאון, כמו תת תפקוד או תפקוד יתר של בלוטת התריס. כמו כן, ייתכן והרופא ישלח את המטופל, בהתאם לשיחה ולהיסטוריה הרפואית, למספר בדיקות כגון בדיקת דם, בדיקת CT, ECG וכדומה – אם קיים למשל חשש לחבלה בראש, לטרשת נפוצה ולמחלות אחרות שיכולות בין היתר לגרום לדיכאון. בנוסף, הרופא יתשאל לגבי תרופות שהאישה נוטלת כיום, שכן דיכאון עלול להיות תופעת לוואי שלהן, ומעבר לכך ישאל לגבי התסמינים שהיא חווה, מצב הרוח שלה, כמה זמן המצב נמשך, מה לדעתה גרם לו, האם היו אפיזודות קודמות של המצב הזה בחייה, וכדומה. הרופא גם עשוי להשתמש בשאלון הבודק את מצב הרוח, למשל בולם האבחון העצמי של צונג וסולם הערכת הדיכאון של בק.
תהליך דומה מתבצע גם אצל הפסיכיאטר, אשר גם אבחנתו ניתנת בהתאם להגדרות של מדריך הפסיכיאטרים האמריקאי (DSM). יש לציין כי חלק מהאנשים אינם חשים בנוח במהלך התשאול על ידי הרופא או הפסיכיאטר, ואכן מדובר בשאלות אינטימיות למדי. ואולם, חשוב לשתף פעולה ולהתגבר על החששות על מנת לקבל תמונה מהימנה של המצב וכדי לקבל את הטיפול ההולם.
כיצד קובעים שמדובר בדיכאון
בחיי היומיום אנו נוטים להשתמש לא פעם במילים כמו "אני מדוכאת" אבל הכוונה היא למצב רוח רע שאולי נמשך כמה שעות או ימים, אבל בסופו של דבר יחלוף. אכן, עליות ומורדות במצב הרוח הן חלק טבעי מהחיים. אולם המונח "דיכאון" בעגה המקצועית חייב לשאוף לדיוק ולהגדרה אחידה, אחרת כל רופא או פסיכיאטר היה עובד לפי ניחושים ואינטואיציות בלבד. על כן, כאשר מדברים על דיכאון מתכוונים לאבחנה המסתמכת על שורה של תסמינים שמופיעים בתשאולים ובמבחנים שערך איש המקצוע.
קודם כל, על מנת שהאבחנה תהיה דיכאון, לפי מדריך הפסיכיאטרים האמריקאי, על התסמינים להופיע לאורך שבועיים לפחות ברצף. כמו כן, אחד התסמינים לפחות חייב להיות מצבו רוח ירוד לאורך מרבית שעות היום, כמעט בכל הימים, כפי שחווה זו האישה בעצמה אנשים הקרובים לה הצופים בה. לחילופין, התסמין העיקרי יכול להיות ירידה משמעותית בהנאה או בעניין במרבית או בכל הפעילויות היומיומיות, כמעט בכל הימים – שוב כפי שהאישה מדווחת או לפי מה שמדווחים הקרובים לה.
מעבר לכך קיימים כאמור סימפטומים נוספים, אשר הופעה של חמישה מהם (כולל אחד מהשניים שלעיל) מספיקה לאבחנה, בהנחה שהם מתמידים לאורך שבועיים לפחות. מדובר למשל בחוסר אנרגיה או עייפות כמעט בכל הימים, שינה מוגברת או נדודי שינה כמעט בכל הימים, ירידה או עלייה משמעותית במשקל ללא כוונה תחילה, וכן תיאבון מוגבר או מופחת משמעותית. דוגמאות נוספות לסימפטומים של דיכאון הינן תחושת אשמה מוגזמת או תחושת חוסר ערך מוגברת, בעיות ריכוז, התמקדות וחשיבה בהירה, ירידה או עלייה משמעותית בתנועתיות, וכן מחשבות שליליות ואובדניות. יש לציין כי האבחנה תינתן רק אם הסימפטומים מובילים לפגיעה משמעותית במישורי חיים כמו חברה, תעסוקה, זוגיות וכדומה, או למצוקה משמעותית – כפי שאכן קורה כמעט בכל המקרים.
סוגים אחרים של דיכאון
התסמינים האמורים לעיל הם של דיכאון קליני, הנקרא גם דיכאון מז'ורי. יחד עם זאת, ישנם סוגים נוספים של דיכאון ואפילו הדיכאון הקליני מחולק לתת מחלקות על מנת לשפר את האבחנה ומכאן את הטיפול המוצע. למשל, יש דיכאון קליני אם מאפיינים של חרדה, דיכאון שמעורבב עם מאפיינים של מאניה אבל לא מדובר בהפרעה דו קוטבית, דיכאון עם מלנכוליה, דיכאון עונתי המופיע בעיקר בחורף בארצות קרות ופחות נפוץ בישראל, דיכאון אחרי לידה העומד בקריטריונים של דיכאון קליני, ועוד.
מלבד זאת, ישנם סוגי דיכאון ממשפחות אחרות. דוגמא בולטת לכך היא הפרעה נפשית המכונה דיסתימיה. אמנם, כאן מדובר על דיכאון קל יותר מבחינת התסמינים שלו, אולם מצד שני לא מדובר באפיזודה חולפת אלא בבעיה כרונית. האבחנה שלה מבוססת על כך שהאישה חווה מצב רוח ירוד לאורך רוב היום, כאשר לאורך השובע ישנם יותר ימים מדוכדכים מאשר ימים שאינם מדוכדכים – וזאת לתקופה של לפחות שנתיים. כמו כן, בעת שהאישה חווה מצב רוח מדוכא, היא חשה גם עייפות או מחסור באנרגיה, תחוש חוסר ישע, אכילת יתר או תיאבון ירוד, הערכה עצמית נמוכה, ביקורת עצמית גבוהה, קושי בקבלת החלטות, קושי להתרכז, עודף שינה או מחסור בשינה. הכוונה היא, שאם שניים מהתסמינים האלו מופיעים, לצד מצב הרוח המדוכא, ולאורך שנתיים – הרי שהאבחנה עשויה להיות דיסתמיה.
כאמור, כאן מדובר בבעיה כרונית המתבטאת בחוויה מתמשכת של חוסר עניין והנאה בפעילויות, הרגשה של חוסר שייכות, נטייה לפסימיות, ביקורת עצמית גבוהה, ערך עצמי נמוך, תחושות אשמה, עצבנות, ולעיתים גם הסתגרות ונסיגה חברתית.
האם ניתן לאבחן דיכאון לבד?
כל אחד מאיתנו ער וערה למצבו הנפשי לאורך היממה, ומי מכיר את עצמנו טוב יותר מאיתנו? אכן, ההקשבה להלכי הרוח ולמצבים הנפשיים היא שמובילה נשים מלכתחילה לפנות לרופא, לפסיכולוג, לפסיכותרפיסטית או לפסיכיאטר על מנת לקבל אבחון וטיפול. על כן, עולה השאלה האם אנו יכולות ויכולים לאבחן את עצמנו לבד? התשובה אינה כה פשוטה. ראשית, בתור הגדרה רפואית דיכאון מצריך חוות דעת של איש מקצוע מוסמך, וכמובן שגם טיפול תרופתי. שנית, גם אם לא מדובר בהגדרה רפואית אלא רק ב – "דיוק עצמי", הרי שרבים מאיתנו נוטים לפספס. האמת היא שיש לנו מנגנוני הגנה די טובים, ושאנו לא תמיד ערים לכל הלכי הנפש. לכן, מה שממש לא ברור לאישה יכול להיראות ברור מאוד ובגוונים שונים לחלוטין לבעלה, לאחותה, לאמה או לילדיה. לעיתים אחרים יכולים לראות את הדברים אפילו טוב יותר מאיתנו, וכדאי להקשיב לעצתם של מי שאנו בטוחים באהבתם אלינו.
ובכל זאת, ישנה כאמור חשיבות גדולה לערנות למצבי הרוח שלנו, בפרט אם עוברת עלינו תקופה מדוכדכת ממושכת, וכמובן אם מדובר באפיזודה חמורה. הערנות הזו נדרשת לא רק מהאישה עצמה אלא גם מבן זוגה, שכן היא יכולה להוביל לטיפול שניתן ללא דחיות מיותרות. אז למה כדאי לשים לב? ראשית, כדאי לשים לב לסימנים רגשיים כמו תחושת עצבות וייאוש, מועקה ובכי, התפרצויות זעם ומצבי רוח קיצוניים – כאלו שבעבר לא אפיינו את האישה. כמו כן, מבחינה רגשית חשוב לשים לב להפחתה של האנרגיה ורמת הפעילות, לביקורת עצמית גבוהה, לתחושות של חוסר משמעות וריקנות, וכן להקטנה משמעותית בחשק המיני, לאובדן עניין בפעילויות שעוררו בעבר הנאה, לירידה בקשרים החברתיים ולהסתגרות בבית.
מבחינת העולם המחשבתי, כדאי לשים לב לתמונת עולם פסימית, לקושי לקבל החלטות, למחשבות שליליות המתרכזות סביב נושאים צרים, לקושי להתרכז לעומת העבר ולקושי להיזכר לעומת העבר, וכמובן גם למחשבות רבות על המוות – לא כאלו העוסקות בפחד מפני המוות אלא מחשבות אובדניות. במישור הגופני כדאי לשים לב כאמור לעייפות וחולשה, לשינויים במשקל הגוף ולירידה או עלייה בתיאבון באופן משמעותית, כמו גם לקושי להשלים את שעות הלילה, ובעיות במערכת העיכול.
יש להדגיש כי לא מדובר ברשימת תסמינים לצורך "אבחנה עצמית", אבל תשומת לב אליהם בהחלט יכולה להדליק נורה אדומה, ומכאן לפניה לאנשי מקצוע. למי שאינה מעוניינת לפנות לרופא או לפסיכיאטר עקב הסתייגויות אישיות, בהחלט ניתן לפנות אל פסיכולוגית או פסיכותרפיסטית מוסמכת. פגישה עם אשת המקצוע יכולה לסייע רבות בבדיקה העצמית, לקבל תמונה חיצונית, לדעת לשאול את השאלות הנכונות, לקבל מידע על אפשרויות הטיפול השונות, ואף להתחיל בתהליך טיפולי – בין אם ישנה אבחנה פורמאלית של דיכאון או שלא. במידת הצורך, כבר בהתחלה או במשך הטיפול, עשויה המטפלת להמליץ למטופלת לפנות לרופא או לפסיכיאטר, ותעמוד בקשר מולם כל עוד הדבר נדרש.
אבל למה זה בכלל קורה?
כאמור, נשים נוטות לסבול מהפרעות מצב רוח יותר מגברים, וכך גם מדיכאון. לתופעה זו יכולות להיות סיבות שונות וקשה מאוד לבודד אחת מהן ולומר שזהו הגורם. באותו האופן, האבחנה של דיכאון אינה כמו אבחנה רפואית פיזיולוגית שבה לוקחים דגימת דם, או עושים צילום, וניתן לראות בבירור את התוצאות. באבחנה של דיכאון, או כל הפרעה נפשית אחרת, ההסתמכות היא כאמור על תסמינים מדווחים על ידי המטופלת וסביבתה הקרובה (בעיקר בנערות וילדות), וכאשר כמה מהם מופיעים ניתנת האבחנה, בהנחה שאין ממצאים המורים על בעיה אחרת.
אם כן, מדוע הדיכאון מופיע בכלל? סיבה ראשונה וברורה למדי שנית להצביע עליה היא פיזיולוגית. לדוגמא, יש שכיחות גבוהה למדי של דיכאון לאחר לידה, שלמרות שיש לו גם גורמים נפשיים מובהקים, קשור הדוקות בשינויים הורמונאליים שעובר גופה של האישה במהלך תקופת ההיריון ואחריה. דברים אלו נכונים גם לגבי גיל המעבר שיש בו יש הפחתה ניכרת בכמות ההורמונים הנשיים המיוצרים בגוף, דבר המשפיע ישירות על מצב הרוח ומתבטא בסיכון יחסית גבוה לפיתוח חרדה ודיכאון, כאשר מחקרים מצאו קשר גם בין גלי חום ודיכאון.
גורם ברור נוסף שיכול לעמוד מאחורי דיכאון הוא אירועי חיים טראומתיים. כך למשל, דיכאונות בנשים נפוצים יחסית לאחר פרידה מבן הזוג – בין אם סיום קשר ללא נישואין או גירושין. אירועים טראומתיים נוספים יכולים להיות פיטורים מעבודה, אובדן של אדם אהוב, תאונת דרכים וכדומה. מעבר לכך קיימים גורמים כמו שימוש בסמים ותופעות לוואי של תרופות מסוימות, בעיות רפואיות כמו מחלות כרוניות ועוד.
יחד עם זאת, גורמים לדיכאון בנשים יכולים להיות גם פחות מובהקים, לפחות מבחינה חיצונית. הכוונה היא לגורמים נפשיים כמו תחושה מתמשכת של אשמה בנסיבות שונות – בין אם לגבי תפקודה כאם וכבת זוג, ביקורת עצמית גבוהה, רמה גבוהה של סטרס אצל נשים המשלבות בין קריירה למשפחה או סטודנטים המשלבות גם לימודים, וכן חרדה מתמשכת ועוד.
בנוסף, מחקרים מצאו גורמים נוספים העלולים לעמוד מאחורי דיכאון אצל נשים. כך למשל, כאשר אישה מצויה בחוסר ביטחון לגבי מצבה הכלכלי או לגבי מקום המגורים שלה, היא מצויה בסיכון מוגבר בדיכאון. אישה שהתגרשה, למשל, מבעלה וחשה חוסר וודאות לגבי פרנסתה, יכולתה לעמוד בהתחייבויות כלכליות, ולגבי צרכים בסיסיים שלה ושל ילדים – עלולה לחוות דיכאון. נמצא גם סיכון מוגבר לדיכאון אצל נשים שנושאות באחריות טיפולית גבוהה לאחרים. הכוונה אינה לנשים העוסקות במקצועות הטיפוליים לצורך פרנסתן, אלא בנשים שבן זוגן או אחד מילדיהן זקוק להשגחה מתמדת.
למעשה, פעמים רבות ההסתכלות הנכונה על דיכאון היא הוליסטית. כלומר, לאו דווקא גורם אחד אלא מכלול של נסיבות. לדוגמא, היחסים הזוגיים בהחלט משחקים תפקיד משמעותי עבור האישה הסובלת מדיכאון. אין זה הכרח שבעיות בזוגיות יהוו את הטריגר, אולם יחסים שיש בהם היעדר סיפוק, היעדר תמיכה, אינטימיות לא מספקת, תקשורת לא מיטיבה וכיוצא בזאת – עלולים להוות מקור לדאגה, לאשמה ולמצב רוח ירוד, ובכל לחזק גורמים נוספים לדיכאון.
גם תחושת הסיפוק הכללי מהחיים יכולה לשחק תפקיד משמעותי. לדוגמא, אישה החשה מזה תקופה כי חייה תקועים, שהיא אינה מגשימה את מאווייה הכמוסים והגלויים, שחיי היומיום שלה אינה מספקים, שהיא לא נמצאת במקום בו רצתה להימצא. דיכאון גם נפוץ יותר אצל נשים ללא בני זוג קבועים או בכלל, ובפרט בחברות כמו ישראל שבהן זוגיות קבועה והבאת ילדים לעולם נחשבת לנורמה.
איך מסייעים לדיכאון אצל אישה?
הסיוע לאישה שחווה דיכאון עשוי להיות מורכב ממספר נדבכים, המשתנים ממקרה למקרה בהתאם לאופייה ונטיותיה של האישה, ובהתאם לחומרת הדיכאון שלה. בראש ובראשונה, חשוב לפנות לאיש מקצוע לצורך קבלת אבחנה, או לצורך קבלת כיוון טיפולי – בין אם באמצעות פסיכותרפיה, נוגדי דיכאון, טיפולי רפואה משלימה וכן הלאה. שנית, זהו זמן חשוב ביותר לעודד את האישה. לדוגמא, חשוב מאוד להזכיר לה באופן תדיר את הדמויות שקרובות אליה ואוהבות אותה, בין אם אלו ילדיה, בן זוגה, משפחתה וחברותיה. אכן, התמיכה של הסביבה בתקופה זו חשובה ביותר, דווקא כשיש נטייה להסתגר בבית, אולם באותה העת יש צורך גדול ביד המושטת לעזרה.
יכול לעניין אותך גם:
טיפים לטיפול להתמודדות וטיפול בדיכאון
ברמה הזוגית, חשוב מאוד שבן הזוג יתגייס ויתמוך. זוהי השעה למצוא את תעצומות הנפש ולסגל תקשורת יותר פתוחה ומיטיבה, ובמידה והדברים אינם מצליחים לקבל ייעוץ ממטפלת זוגית או ממי שסומכים על דעתו ועצותיו. כמו כן, ככל הניתן יש לסייע בהקלת העומס על האישה הסובלת מדיכאון, בוודאי אם היא אדם שאורח חייו נוטה להיות לחוץ ועמוס. מהצד השני, יש לדאוג כי היא לא תשקע בחיים של חוסר מעש, אלא לעודד אותה לצאת לפעילויות שעוררו הנאה בעבר – בין אם מדובר בתחביב, ספורט, טיול לים, מפגש עם חברות וכדומה. במילים אחרות, זהו הזמן להפגין הרבה אהבה וחיבה, לקחת נשימה עמוקה, לתמוך ולעודד ככל הניתן.
