מרבית האנשים מעבירים את שגרת חייהם עם מודעות נמוכה יחסית אל המוות, הממתין לכולנו בסוף הדרך. ואולם, כאשר מחלה קשה פוקדת אותנו והמצב מוגדר כסופני יש להתמודד עם המשמעות שכל כך קשה להכילה – של פרידה מיקירינו וסיכום החיים. ליווי חולה סופני יכול לסייע בתהליך חשוב זה, להקל על ההתמודדות, לעשותה למשמעותית יותר ואף להביא לתובנות חשובות.
מי מוגדר בתור חולה סופני
באופן כללי, ההגדרה של מחלה סופנית היא של מחלה שלא ניתן להביא לריפוי שלה באמצעות הכלים והטיפולים העומדים כיום לרשותנו. על כן, זמנו של החולה קצוב ובדרך כלל מדובר בתקופה של חצי שנה לכל היותר, אם כי אין זו הגדרה מוחלטת והתקופות גם יכולות להיות ארוכות יותר. מדובר למשל באנשים החולים במחלת הסרטן לסוגיה השונים, ובמחלות נוספות כמו פרקינסון בשלביו המתקדמים. ברור לכל כי מדובר בתקופה מורכבת וקשה, אשר בה המוות עומד על סף הדלת ולא פעם סובלים מכאבים ומתפקוד פיזי מוגבל, יש ליטול תרופות הכרוכות בתופעות לוואי, ולעיתים אף קיימות תופעות נפשיות כמו מצב רוח ירוד עד כדי דיכאון.
יש לציין כי בתקופה זו קיימת חשיבות רבה לתמיכה של הסביבה הקרובה למטופל, וזאת הן מהפן התפקודי והן מהפן הרגשי. האנשים הקרובים לו כמו בן הזוג, ילדים ואחים, נדרשים אף הם לתעצומות נפש גדולות, להתכונן לקראת הפרידה, להיות אמיצים ובתוך כך להקל ככל האפשר על סבלו של האדם היקר להם. כמו כן, גם הם נפגשים בתקופה זו ביתר שאת עם עובדת המוות שאינה פוסחת על איש. לכן, ליווי חולה סופני יכול לגעת גם באנשים הקרובים למטופל במידה שהם פנויים ומעוניינים בכך.
חשיבות הליווי הרגשי לחולים סופניים
מסורים ואוהבים ככל שיהיו, לא תמיד יכולים בני המשפחה לספק מענה לכל צרכיו של יקירם, ובמקרה זה הכוונה היא לתמיכה הרגשית. כאן נכנס לתמונה איש טיפול בעל הכשרה, כלים וניסיון הולמים, הנפגש עם האדם ועומד לרשותו בתקופה זו של סיום החיים. לעיתים קיים פרדוקס במחשבה על ליווי/טיפול מעין זה, שכן האדם עומד לקראת סוף חייו ולכאורה אין טעם לטפל בו, לשנות התנהגויות ותפיסות, לפתור קונפליקטים בלתי מודעים וכיוצא בזאת. ואולם, דווקא שעה זו מעמידה את הצורך לקבל תמיכה, ואת ההזדמנות להגיע להשלמה ולהבנה טובות יותר של סיפור החיים. את החשיבות של ליווי חולה סופני ניתן לחלק מספר היבטים, ובראשם פרידה והשלמה.
השלמה ופרידה
בתקופה זו עולה ביתר שאת הצורך לסכם את החיים ולהתבונן עליהם, למצוא בהם משמעות ולהתחבר אל רגשות כמו סליחה, פחד, אהבה וחרטה. באופן מיוחד בולט הצורך להגיע להשלמה עם הסוף ולהיפרד מאנשים יקרים. המטפל מסייע למטופל במשימה חשובה זו באמצעות כלים מגישות של הפסיכותרפיה הקונבנציונאלית (כמו פסיכותרפיה אקזיסצטנציאלית), וכן מגישות אלטרנטיביות כמו דמיון מודרך או הילינג אנרגטי. באמצעות המטפל יכול המטופל להיפגש עם רגשות אלו, להכיר בהם ולהגיע ליתר השלמה עם הפרידה מהחיים ומהיקרים לליבו.
כאמור, מרבית האנשים אינם מרבים לחשוב בשגרה על המוות ולסכם את חייהם. ליווי חולה סופני מיועד גם למטרה זו של התבוננות על החיים והגעה לתובנות ולמשמעויות חדשות, לא פעם תוך מעבר על זיכרונות מתקופות ואירועים חשובים. האופן שבו נעשית ההתבוננות תלוי הן במטופל והן בגישת ההתייחסות של המטפל. כך לדוגמא, מטפל בפסיכותרפיה טרנספרסונלית יכול לסייע לאדם להבין את "הסיפור" של חייו – מה היה בו? אילו שיעורים היו טמונים בו ובתקופות השונות? מה רצה האדם להגשים בעולם? עד כמה משאלות וכמיהות עמוקות אלו הוגשמו? כיצד נחווית תחושת ההגשמה, ולהיפך – אי הגשמה? מה היו הדברים המשמעותיים ביותר שעשה בחייו? מה היה משנה לא היה יכול?
במילים אחרות, גם אם הדבר קשה לעיכול, הקרבה אל המוות מעניקה לנו הזדמנות לסיכום, למציאת משמעות, לפרידה ולהכרה במה שעשינו, ולחשיבותם של אנשים ואירועים בחיינו.
המימד שמעבר לאישי
המוות הוא אירוע אישי החל על הגוף הפיזי. יחד עם זאת, גישות אלטרנטיביות כמו הפסיכותרפיה הטרנספרסונלית אינן רואות בהכרח את המוות כסוף פסוק. לדידה של גישה זו, לכל אורך חייו חלק האדם הוויה משותפת עם כלל היצורים החיים, בין אם הוא הכיר והרגיש בה או שלא. מדובר בהוויה אוניברסלית העומדת מעבר למוות הפרטי, ויתרה מכך – גם המוות הפרטי עשוי להיות התחלה של שלב או של גלגול חדש.
המטפל לעולם אינו כופה גישה זו על המטופל. ואולם, הוא יכול להציע בעדינות גם את הפרספקטיבה הזו, ולפחות להביא את המטופל לחשוב עליה. יש בה כדי לשפוך אור חדש על החיים בכללותם ועל המוות בפרט, וניתן להתחבר אליה על ידי מגע עם כאב הפרידה, עם ההערכה והאהבה לסובבים אותנו, עם החמלה העצמית וכלפי חולים אחרים. לא פעם, דווקא על סף המוות מצליחים אנשים להפריד בצורה טובה יותר בין העיקר והטפל, נעשים פתוחים יותר להתבוננות חדשה על מחזור החיים בכללותו, ואפילו מסוגלים יותר לשחרר את האחיזה בקיום הפיזי הזמני על מנת להיות במגע עם הוויה משותפת, כוללת ועל-זמנית.
לא בכדי נהוג לקרוא לליווי של חולים סופניים "ליווי רוחני", מפני שדווקא בשעה זו יש יותר כמיהה אל מה שמעבר לאישי, לזמני ולחולף. לגישות הטיפול הקונבנציונאליות יש הרבה מה להציע גם לחולים סופניים, אך הן אינן נוגעות לרוב בהיבטים הרוחניים. לעומתן, מטפל אלטרנטיבי רואה את האדם כשלמות פיזית, רגשית ורוחנית ולכן בהחלט יש מקום לדבר על אלוהים, על גלגולי חיים, על הייעוד שהוגשם או שטרם הוגשם, על האהבה הגדולה לחיים שכולנו חולקים, ועל מקור משותף הממשיך לפעום גם אחרי סיום החיים בגוף זה.
