טיפול באיך מטפלים בחרדת נטישה

ההגדרה הרשמית של חרדת נטישה היא מצב של פחד גדול מפני פרידה מאדם אחר, או אפילו מחפצים מסוימים, ממקום מגורים, מחיית מחמד וכדומה. החשש מפרידה יכולה להיות בגין מוות, עזיבת בן הזוג, הורה שילך ולא יחזור וכדומה.

יחד עם זאת, חשוב להבין כי חרדת נטישה נמצאת במידה רבה מאחורי מגוון הרגשות ומחשבות של אנשים בכל הגילאים, החל מילדים ועד למבוגרים. לכן יכולים להיות לה מופעים שונים המשתנים מאדם לאדם, ובדרגות חומרה שונות, והיא עשויה לעמוד בבסיס התנהגויות רבות שעל פני השטח. לא פעם אדם פונה לטיפול בגין בעיה אחת ומתברר כי הקושי המהותי שעומד בבסיס היא חרדת נטישה.

כיצד "מרגישה" חרדת נטישה

חרדת נטישה היא במידת מה חלק בלתי נפרד מהעולם הפסיכולוגי והרגשי של כל אדם. הסיבה הפשוטה לכך היא שבני אדם הם יצורים שנולדים עם רמה גבוהה מאוד של תלות בדמויות המטפלות בהם בינקות. אומנם מרבית בעלי החיים תלויים בהוריהם בתקופה הראשונה של החיים, אולם אין עוד חיה כמו האדם התלויה בהוריה לפרק זמן כה ארוך ואף בצורה כה משמעותית. אם תסתכלו בטבע תראו שחלק גדול מבעלי החיים כבר מסוגלים ללכת לאחר מספר שעות, או לכל היותר ימים, ואילו לתינוק האנושי לוקחים חודשים ארוכים עד שהוא משיג את המיומנות הבסיסית הזאת, וזוהי רק דוגמה אחת מיני רבות אחרות.

עקב התלות הגבוהה שלנו כתינוקות וילדים בדמויות המטפלות הקרובות, גם ברמה הפיזית וגם ברמה הרגשית, אין פלא שאנו חשים מצוקה כאשר הדמות המטפלת והאהובה לא נמצאת או בלתי זמינה. על כן, ברמה מסוימת פחד מפני נטישה קיים למעשה אצל כל התינוקות והילדים, ומדובר במצב טבעי. יחד עם זאת, יש להם ילדים שאצלם הפחד מפני נטישה הופך לחרדה של ממש, באופן המפריע בצורה משמעותית לתפקוד היומיומי. הבעיה הזו עשויה להיפתר עם הזמן או ללוות את האדם ברמה כזו או אחרת גם לחיים הבוגרים.

אם כן, כיצד החוויה הזו "מרגישה"? קודם כל מדובר במצב של פחד גדול או חרדה עם תסמינים כמו דפיקות לב מואצות, מחשבות מבולבלות, חוסר שקט וכדומה, וזאת כאשר אדם מסוים שאליו אנו קשורים עוזב או שאנו חוששים שהוא עומד לעזוב. אל הפחד מתלווה מתח נפשי רב וגם דאגות מתמשכות לגבי האפשרות דמויות מסוימות שאנו קשורים אליהן, למשל שיקרה להן משהו רע, תאונה, מחלה או מוות.

כמו כן, ישנם אנשים החווים חרדת נטישה שמפחדים ממצבי פרידה, למשל ילד שחושש שמישהו יחטוף אותו, ילד שחושש ללכת לאיבוד, ילד שחושש לחלות או מצבים אחרים שבגינם הוא עלול להיות נפרד ורחוק מהאנשים שהוא אוהב. יש לציין כי בדרך כלל חרדת נטישה נוגעת אל ההורים אולם היא יכולה להיות מוכללת גם לדמויות אחרות בהתאם לנסיבות של כל אחד מאיתנו, ובסופו של דבר בבגרות היא יכולה להיות מופנית גם לגבי חברים, אחים, בן זוג ועוד.

בנוסף לכך, ילדים שסובלים מחרדת נטישה מפגינים לא פעם קושי ללכת לישון לבד בלי שההורה יהיה קרוב אליהם, ולא פעם ממשיכים לישון במיטת ההורים גם בשנים מבוגרות יחסית. ילדים כאלו גם מפחדים מאוד להיות לבד ומתקשים לאפשר להורים שלהם לצאת מהבית לצורך עבודה, לקניות וכדומה, כאשר צריך שוב ושוב להרגיע את הילד שההורה יחזור בקרוב או להיכנע ולקחת את הילד למקומות שונים.

יש גם ילדים שאינם מוכנים לצאת מהבית שלהם ללימודים בבית הספר, מכיוון שהם חוששים שהפרידה לכמה שעות משמעה שההורים ינטשו אותם או ייעלמו. בדרך כלל ילדים הסובלים מחרדת נטישה אינם מסכימים ללכת לישון אצל חברים ובכלל מחוץ לבית, אלא אם כן ההורה מתלווה אליהם, ולא פעם גם סובלים סיוטי לילה הקשורים בנושאים של פרידה. אין זה נדיר שילדים ומבוגרים הסובלים מחרדת נטישה גם מפגינים תסמינים פיזיים כמו כאבי בטן וכאבי ראש כאשר הם צופים אפשרות של פרידה או כאשר הפרידה ממש מתרחשת.

איך מאבחנים חרדת נטישה

כאשר מדברים על אבחנה של חרדת נטישה יש להבדיל בין שני מצבים עיקריים. מצב ראשון הוא של חרדת נטישה כפי שזו מוגדרת על פי המדריך הפסיכיאטרי האמריקאי שבו משתמשים בישראל. כלומר "החרדה הרשמית" המאובחנת על ידי פסיכיאטר. אולם דווקא המצב השני הוא הנפוץ ביותר. מדובר בילדים עד מבוגרים שחווים קשיים רגשיים, נפשיים, בינאישיים וחברתיים מסוגים שונים שבבסיסם עומדת חרדת נטישה. יתכן ועוד שאם אנשים אלה היו מגיעים לאבחון אצל פסיכיאטר לא הייתה ניתנת אבחנה של חרדת נטישה מפני שהתנהגויות כפי שתוארו לעיל אינן קיימות, או שקיימות במידה נמוכה יחסית.

לכן אנשים כאלו לא יהיו מאובחנים או יאובחנו תחת קטגוריה אחרת, אבל במהלך הטיפול יתברר כי הנושא המרכזי הוא חרדת נטישה. למעשה השכיחות של חרדת נטישה כפי שהיא מוגדרת מבחינה פסיכיאטרית הינה נמוכה ביותר אצל מבוגרים, ועומדת על בערך אחד מכל מאה אנשים. אבל אם תבחנו את השכיחות באוכלוסיה של בעיות הקשורות לחרדת נטישה ללא אבחנה רשמית, תראו שהשכיחות הינה גבוהה הרבה יותר.

בכל מקרה מבחינת המדריך הפסיכיאטרי האמריקאי, על מנת שתהיה הגדרה של חרדת נטישה צריכים להיות תסמינים כפי שתוארו לעיל, הכוללים הימנעות מפרידות, פחדים וחרדות הקשורים לפרידות במשך חודש וחצי לפחות אצל מבוגר, וחודש לפחות אצל ילדים ובני נוער. בנוסף זו צריכה להיות בעיה שאין לה הסבר טוב יותר על ידי הפרעות נפשיות אחרות, כמו הפרעת חרדה כללית, אגורפוביה, הפרעות שקשורות לאוטיזם וכדומה.

למה זה בכלל קורה?

לאורך השנים נעשו מחקרים רבים לגבי חרדת נטישה אך עד היום קשה מאוד לומר מה הגורם לכך שחרדה כזו מופיעה אצל האחד ולא אצל האחר. ראשית, כפי שאמרנו פחד מפני נטישה הוא תגובה טבעית המופיעה כמעט אצל כל תינוק או ילד, ולמעשה אם התינוק או הילד לא היה מפחד בכלל מפני פרידה מההורה היה צורך לבחון אם קיימת בעיה אחרת אצלו. יחד עם זאת, השאלה היא מדוע אצל ילדים ומבוגרים מסוימים הבעיה יותר חמורה באופן משמעותי, שממש מפריע להתנהלות חיים תקינים.

אחד המחקרים היותר מצוטטים בפסיכולוגיה המערבית היא תיאוריית ההתקשרות של ג׳ון בולבי ומרי איינסוורת'. מדובר במחקר שנעשה באנגליה ובו בחנו כיצד מגיבים ילדים בסיטואציה בה ההורה עוזב אותם בחדר המשחקים עם דמות שהם אינם מכירים. התוצאות הראו שיש ילדים המגיבים בצורה יחסית בטוחה, כלומר כן מפגינים חשש שההורה יעזוב ולאחר שההורה עוזב הם נרגעים יחסית מהר ומתחילים לשחק בחדר. כשההורה חוזר הם מפסיקים את המשחק ומחבקים אותו בשמחה. לעומת זאת, ישנם ילדים המגיבים בחרדה גדולה מהאפשרות שההורה יעזוב את החדר, לאחר שהוא יוצא הם מתקשים מאוד להירגע, וכאשר הוא חוזר לחדר הם נצמדים אליו בבכי עז או אפילו מרביצים לו. בנוסף, היו ילדים די אדישים שהגיבו בצורה כמעט אפאתית לאפשרות שההורה יעזוב, לא הראו כלפי חוץ סימני מצוקה כאשר הוא עזב, וכאשר הוא חזר נמנעו מגשת אליו ולחבק אותו. סגנונות התקשרות אלו: בטוחה, חרדה ונמנעת, ממשיכים ללוות את האדם בצורות משתנות גם אל החיים הבוגרים.

את ההבדלים בין ההתנהגויות האלה הסבירו החוקרים על ידי העקביות של הדמות המטפלת לאורך השנים. כלומר, ככל שהילד יותר בטוח שהדמות המטפלת בו תהיה שם עבורו מבחינה רגשית ופיזית באופן רציף, כך הוא יכול יותר לסמוך שההורה שעוזב את החדר באמת יחזור, הוא יכול להירגע ולשחק, וכשההורה חוזר הוא מביע את הגעגוע ואתה השמחה על כך.

לעומת זאת, ילדים שיש להם דמויות הוריות היו פחות עקביות, כלומר לעיתים זמינות מבחינה רגשית ופיזית ולפעמים לא, באופן שהיה לא מותאם לצרכי הילד, יהיו פחות בטוחים ביציבות ובעקביות של ההורים, דבר שיעורר הרבה יותר חרדה וחוסר ביטחון. יש לציין כי הסוג השלישי, של הילדים שהגיבו בצורה יחסית אדישה לעזיבה, היו כאלו שאצלם הדמויות ההוריות היו כמעט נעדרות מבחינה פיזית ורגשית. כך שהילדים האלו למדו שממילא אין טעם להיות במצב של תלות באחר, אם כי למעשה החרדה שלהם הייתה מודחקת בצורה עמוקה פנימה.

מחקרים אחרים הראו כי בקבוצת הסיכון לפיתוח חרדת נטישה נמצאים אנשים שחוו אירועים מאוד מלחיצים בחיים, כמו מי שחווה מוות של בן משפחה, מי שחווה גירושים של ההורים, מי שחווה מעבר לסביבת מגורים חדשה, מי שחווה מוות של בעל חיים אהוב, מי שעבר עם משפחתו לארץ אחרת וכדומה. בנוסף לכך, ברור שישנן גם השפעות לאישיות המסוימת של הילד או המבוגר, למשל עד כמה הוא רגיש וחש את עצמו פגיע מול אחרים, ועד כמה הוא יכול להסתדר בעצמו בחברה. יש לציין כי מחקרים אחרים מעידים על כך שיכולים להיות לחרדת נטישה היבטים תורשתיים.

חרדת נטישה בבגרות

חרדת נטישה ללא ספק נפוצה יותר אצל ילדים, אך במקרים מסוימים יכולה להמשיך גם לגיל ההתבגרות ולגיל מבוגר. בבגרותחרדת נטישה יכולה להתבטא בהתנהגויות רבות, למשל הורה שחייב לבדוק שוב ושוב היכן נמצא הילד שלו, שרואה דמיונות חוזרים ונשנים כאילו קורה לילדיו ולבן זוגו משהו רע, לא נותן להם לילדים חופש אנשים ומרחב, ויש גם שמדווחים על כאבי בטן וכאבי ראש כשהם חושבים על פרידה מאדם אהוב.

כמו כן, כפי שאמרנו חרדת נטישה יכולה לעמוד בבסיס של הפרעות נפשיות נוספות, ובהן הפרעת פאניקה, פוביות, דיכאון, הפרעת חרדה כללית, אגורפוביה, הפרעת אובססיה קומפולסיבית ועוד, כאשר לעיתים חרדת נטישה נמצאת ממש בליבה של ההפרעה ולפעמים היא חלק ממנה ביחד עם מרכיבים נוספים.

תחום נפוץ נוסף שבו חרדת נטישה במבוגרים מוצאת ביטוי היא כמובן הקשר הזוגי. שוב, היא לא חייבת להיות חרדת נטישה קלאסית כפי שכתוב בספרים, אבל בהחלט נמצאת ובן הזוג השני מאוד מרגיש בה. מדובר באנשים מרגישים בצורה קבועה למדי שהם אינם בטוחים שבן הזוג שלהם באמת יישאר איתם ושהם באמת רואים לאהבתו, אנשים חוששים באופן תדיר מפני פרידה או בגידה, אנשים הזקוקים באופן מתמיד לחיזוקים בדבר היותם טובים וראויים לאהבה, ואנשים שאינם מתמסרים לחלוטין לקשר הזוגי מהסיבה שהם חוששים שבן הזוג יעזוב אותם.

התנהגויות אלה ואחרות פוגמות מאוד ביכולת לפתח קשר זוגי טוב, אך למרבה הצער מבחינת האדם הסובל מחרדת נטישה זוהי תחושה מציאותית, כלומר שבן הזוג לא באמת אוהב אותו, לא באמת יישאר איתו ולא יהיה שם כדי לתמוך בו, ואין זה משנה כמה בן הזוג השני מנסה להבטיח ולהרגיע. לכן, באופן פרדוקסאלי דווקא החשש המתמיד מפני פרידה הוא שמייצר לבסוף את הפרידה הממשית, עקב מותשות של בן הזוג השני ממערכת היחסים התובענית.

פסיכותרפיה לחרדת נטישה

ישנן מספר גישות מרכזיות לטיפול בחרדת נטישה, והראשונה היא גישת הטיפול הדינאמי מבית היוצר של הפסיכואנליזה של פרויד. בדרך כלל הטיפול הדינמי מבוסס על שורה ארוכה של פגישות שיכולות להימשך חודשים ארוכים ואפילו שנים. יחד עם זאת, בכל הקשור לחרדת נטישה הטיפול הדינמי המומלץ ביותר הינו קצר מועד, כלומר כזה הנפרש על פני 12 עד 30 פגישות. בטיפולים כאלו במקום להתפרש על כל מעגלי חייו של המטופל ועל כל עברו, לוקחים את חרדת נטישה כנושא מרכזי ועליה עובדים תוך בחינה של האופן שבו היא מתבטאת כיום והגורמים בעבר.

בכל מקרה, בגישה הדינמית מתמקדים בהיבטים עמוקים או מוקדמים באישיות של המטופל, שעומדים מאחורי חרדת הנטישה. בשיטה הזו מתעניינים ביחסים ובמבנה האישיות המוקדמים שהתפתחו אצל המטופל, בדגש על היחסים עם הדמויות המוקדמות ועד כמה הן היו פנויות מבחינה פיזית ורגשית. בתוך כך, בוחנים את ההשפעה של חוויות טראומטיות כמו אובדן של אדם אהוב, נטישה ממשית שהייתה בילדות, גירושים של ההורים, מעבר מקום מגורים וכדומה.

בד בבד בוחנים את ההשפעה של דפוסי ההתקשרות העיקריים, כפי שתואר למשל במחקרים של ג'ון בולבי ומרי איינסוורת', וכיצד דפוסי ההתקשרות מתבטאים בהווה, למשל עם בן הזוג, חברים קרובים ואחרים. כמו כן בוחנים את האופן שבו המטופל תופס את עצמו ואת סביבתו, את הדרכים שבהן הוא יוצר קשרים אישיים ושומר עליהם ועוד

בתוך כך, עשויים לעסוק בקונפליקטים לא מודעים המתקיימים בין משאלות עמוקות, רגשות וצרכים, ולעומתם הגנות נפשיות ומחסומים שלא מאפשרים ביטוי, וכן פחדים וכעסים שנובעים מהחסימות ויכולים להתלוות לחרדת הנטישה. ניתן לומר כי מטרתו של הטיפול הדינמי היא להרחיב את ההבנה של המטופל לגבי עצמו, ומכאן להוביל ליצירת מבנים נפשיים יותר יציבים ובטוחים, כמו גם לשחרור טוב יותר של אנרגיות נפשיות מודחקות וחסומות.

 טיפול קוגניטיבי התנהגותי בחרדת נטישה

טיפול קוגניטיבי התנהגותי בחרדת נטישה הוא קצר וממוקד בכאן ועכשיו, והוא גם מתאים מאוד לילדים. הרעיון המרכזי הוא שהמטופל מחזיק בתפיסות ומחשבות שאינן מועילות ואינן מציאותיות לגבי נטישה, על אף שהן יושבות אולי על חוויות אמיתיות מהילדות. בטיפול זה עוזרים למטופל לבחון את התפיסות והמחשבות המוקדמות ואת האופן שבו הן יוצרות רגשות שליליים וחרדה, ובודקים האם ניתן להחליף אותן ומחשבות ותפיסות היוצרות רגשות יותר חיוביים ובטוחים, גם יותר מתאימות למציאות. אכן, במציאות החיים יש פרידות אך לא כל אדם קרוב ואהוב עומד לנטוש אותנו בכוונה או שלא בכוונה.

כמו כן, בטיפול כזה ניתנים כלים התנהגותיים שיכולים לעזור להפחית את החרדה. למשל, אם מדובר בילד מתקיימת הדרכת הורים וניתנים הסברים כיצד להכין את הילד לקראת פרידה, קצרה ככל שתהיה. מתחילים בכך שאומרים לילד שבעוד כמה דקות ההורה יוצא בשביל לזרוק את הזבל או לעשות קניות, שהטלפון הנייד יישאר עם הילד ושיוכל לקרוא להורה בכל עת. מפעם לפעם מגדילים את טווח הזמן בו הילד שוהה לבד. כמו כן המטפל נותן להורים כלים שיהוו תמריצים לחיזוק ההתמודדות של הילד עם התחושות הקשות, כך שבהדרגה ייווצרו דפוסי התנהגות של הילד ושל סביבתו המקנים יותר ביטחון.

פסיכותרפיה טרנספרסונלית לחרדת נטישה

פסיכותרפיה טרנספרסונאלית בהחלט יכולה לשלב כלים מהטיפול הדינמי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי ומגוון מסורות פסיכולוגיות אחרות המגיעות ממערב וממזרח. הדגש בטיפול הזה הוא גם על "הסיפור" שנמצא מאחורי חרדת הנטישה, שמתקשרת בין היתר על הכמיהה העמוקה להרגיש בטוחים, אהובים ורצויים. מצד שני, כמיהות אלו נתקלות לא פעם במחסומים הקשורים לאופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת האנשים סביבנו, באופן שמקשה על הגשמתן.

בנוסף לבחינת "הסיפור" העמוק שמאחורי חרדת הנטישה, גם בוחנים את "שיעורי החיים" שניתן ללמוד מהמצב. פסיכותרפיה טרנספרסונלית דוגלת בכך שבכל מצב קיים גם פוטנציאל לצמיחה, ואין ספק שבהתמודדות עם חרדת נטישה קיים פוטנציאל משמעותי לגדילה. בטיפול כזה ניתן לשלב כלים רבים כמו דמיון מודרך, מיינדפולנס, קלפים טיפוליים, תרגילי כתיבה, תרגילי יצירה ועוד.

ולבסוף, בפסיכולוגיה טרנספרסונלית שואפים לחזק ולרפא את הקשרים של המטופל עם עצמו ועם העולם, כמו גם עם חברים ואהובים ועד לחברה האנושית בכללותה. לכן מטרה חשובה של הטיפול היא להרחיב את גבולות החוויה והמודעות באופן שאדם חווה את עצמו יותר מחובר לכל על הקיום, דבר שיכול להשפיע באופן משמעותי לטובה על חרדת הנטישה, להאיר אותה באור אחר ולהפחית את עוצמתה.