טיפול בחרדות

אמנם קשה לאמת את הנתונים, אך סקרים מעידים שכמעט רבע מהאוכלוסייה לוקה בשלב זה או אחר בהתקף חרדה או בהפרעת חרדה מסוג כלשהו. אין ספק שמדובר בשכיחות גבוהה ביותר, ולמרבה הצער התופעה לא חולפת מעצמה במרבית המקרים. לכן, חשוב לקבל טיפול בחרדות מאנשי מקצוע בתחום הפסיכותרפיה, אשר ביכולתם להציע כלים יעילים להקלת החרדה וההתמודדות עימה.

כמה מילים על חרדה

כל מי שסובל מהפרעת חרדה מכיר היטב את התחושות הבלתי נעימות שמתלוות לסיטואציה, למשל דפיקות לב מהירות, רעידות של הידיים, הזעה מוגברת, חוסר שקט, טשטוש, נשימה קצרה, מתח ופחד עז, מחשבות מדאיגות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, ועוד תסמינים המשתנים בתצורת ובחומרתם מאדם לאדם. יש אנשים החווים את התחושות האלו רק לעיתים נדירות יחסית, למשל כשהם עולים על מטוס או נפגשים עם עכביש, ויש אנשים בעלי נטייה די קבועה להיות בציפייה להתהוות איום, החווים את התסמינים באופן קבוע יותר. למעשה, ישנם סוגים רבים של חרדות אותן מאבחן הפסיכיאטר לפי התסמינים השונים, ועל כך נרחיב בהמשך. הנקודה המשותפת שעליה ניתן להצביע, מלבד התסמינים, היא של תגובה חזקה או "תגובת יתר" של מערכת האזעקה הפנימית שלנו גם לגירויים שאינם מחייבים תגובה כה חריפה, ולעיתים אפילו ללא גירוי ברור.

חרדה כתגובה טבעית שיצאה משליטה

חוקרים ותיאורטיקנים מצביעים על כך שחרדה היא בעצם תגובה טבעית, הקשורה בין היתר למנגנון "בריחה או תקיפה" שמצוי אצל כל בני האדם ואצל מרבית היצורים. זהו מנגנון המערב את מערכת העצבים של הגוף ואיברים ספציפיים במוח, כמו למשל האמיגדלה, אשר תפקידו לזהות סכנה ולהגיב אליה על ידי גיוס משאבים. אם ניקח למשל את אחד מאבותינו הקדמונים שנתקל בחיה טורפת, מנגנון המתח-חרדה מביא להגברת קצב הלב שלו, מגביר את הערנות, ממקד מאוד בסיטואציה, ולמעשה "לוקח פיקוד" ומכריח לברוח או להילחם בסכנה. ניתן לומר כי החרדה היא ששמרה על חייו של אותו אב קדמון ולכן המשיכה לעבור כתכונה בסיסית אצל האנושות לאורך השנים. יחד עם זאת, זוהי איננה הפרעת חרדה מכיוון שאריה הוא בהחלט איום מוחשי ומציאותי. אם אותו אב קדמון היה מגיב בצורה דומה בכל פעם שמישהו הזכיר את השם "אריה" ליד המדורה – כאן כבר מדובר בתגובה מוגזמת המהווה הפרעה לתפקוד התקין. הדבר נכון גם לגבי מפגש עם אריה שברור לכל כי הוא זקן מאוד ולא מסוגל לאיים, או עם גור אריות.

את הדוגמה הזאת אפשר להעביר לסיטואציות רבות בימינו, כמו למשל בחינות באוניברסיטה או לקראת קבלה מקום עבודה חדש. גיוס משאבים של ערנות ומיקוד הינו הכרחי בסיטואציות אלו, ומי שאינו מתוח אפילו במעט פשוט נשאר אדיש לבחינה וסיכוייו נמוכים. אין ספק גם שמדובר במצב מאיים במידת מה, שכן העתיד המקצועי תלוי בבחינה – או לפחות כך הדבר נתפס. יחד עם זאת, רבים סובלים מתגובת יתר לבחינות או "חרדת בחינות" וימים לפני הבחינה כבר מתקשים להירדם, חווים פחד ודאגה, מתקשים להתרכז וללמוד לקראת המבחן, וביום הבחינה עצמו הידיים רועדות, הטופס מטושטש מול העיניים, זיעה קרה נוטפת במורד הצוואר – ועוד סימנים מוגזמים של "איום קיומי" המפריעים להתמודד עם המשימה האמיתית.

הימנעות ממצבים מאיימים והכללת החרדה

אנשים רבים הסובלים מחרדה עושים כמיטב יכולתם על מנת להסתיר זאת מפני שהם חוששים להפגין "חולשה", מפני שקיימות סטיגמות אישיות וחברתיות בנושא, ומפני שהדבר מעורר מבוכה רבה. זוהי סיבה מרכזית לכך שהציבור הכללי אינו מודע לשכיחות הפרעות החרדה שהינה גבוהה מאוד, לא רק בגילאים מבוגרים אלא גם בקרב צעירים. מאותה הסיבה אנשים רבים גם נוטים להימנע מטיפול בחרדה, עקב הפחד שבחשיפה או האמונה שביכולתם למזער את הסיטואציות המאיימות, ובכך להמשיך לתפקד כרגיל פחות או יותר.הבעיה עם גישה זו כלפי הטיפול, שבמרבית המקרים היא אינה עובדת. נהפוך הוא, חרדה ספציפית שאינה מטופלת – למשל חרדת בחינות – עלולה עם הזמן להתרחב ולכלול מגוון מצבים נוספים בחיים הנחווים כ- "בחינה" של הערך עצמי, למשל העברת מצגת במקום העבודה, קיום יחסי מין, ועוד.

אם נתבונן מקרוב על החרדות למיניהן נבחין כי שתי דרכי התמודדות מרכזיות של אנשים הלוקים בהן, הינן הימנעות וטקסים. כאשר מדברים על הימנעות הכוונה היא לניסיונות פשוטים עד מתוחכמים שלא להגיע מצב העלול לעורר את החרדה. אם נחזור למצב המתואר לעיל, האדם יעשה כפי יכולתו על מנת להימנע מכל סיטואציה העלולה להעמיד אותו ב- "מבחן", וימציא תירוצים שונים ומשונים על מנת שלא להשתתף בישיבות הצוות במקום העבודה שלו, שלא לדבר בטקסים של הקהילה או המשפחה, והדבר עלול לזלוג ולהכליל כמעט כל מצב שבו הוא אמור לדבר בפני אנשים אחרים.

במילים אחרות, חרדה היא הפרעה הנוטה להתרחב ולהשתלט על יותר ויותר תחומים בחיים, בעוד האדם הולך ומצמצם את מעגלי חייו. ובאשר לטקסים, מדובר בדרך התמודדות פחות שכיחה אך עדיין נפוצה, אשר יכולה להתבטא בהתנהגויות מסוימות, חוזרות ונשנות, אשר מטרתן לכאורה היא להרחיק את החרדה מהמודעות ולהקל עליה. לרוע המזל, גם גישה זו אינה מועילה בסופו של דבר להפרעת החרדה, ובוודאי שאינה פותרת אותה. מסיבה זו, לאדם הסובל מחרדות מומלץ לפנות לטיפול אצל פסיכותרפיסט או פסיכולוג בהקדם, ולקבל כלים אפקטיביים יותר להתמודדות, אשר יסייעו לו להרחיב את מעגלי החיים שהלכו ונסגרו כהימנעות מחרדה.

מהות הטיפול הפסיכותרפי בחרדה

כפי שציינו לעיל, ישנם סוגים רבים ושונים של הפרעות חרדה, כגון מאות סוגים של פוביות (עכביש, מעלית, טיסה וכדומה), חרדה חברתית, אגורפוביה, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, חרדת ממקומות גבוהים, אגורפוביה ועוד. מטבע הדברים, הטיפול הפסיכותרפי יעסוק בסוג ההפרעה המסוים שממנו סובל המטופל, ולכן הוא יכול להשתנות מאוד בתכניו. יחד עם זאת, במרבית המקרים אפשר להצביע על אותם עקרונות בסיסיים שיחזרו בטיפול, בהתאם לכלים המצויים בידי המטפל ולפי גישתו המקצועית.

הגישה הקוגניטיבית התנהגותית

אחת הגישות המרכזיות, שנחשבת ליעילה יחסית עבור טיפול בחרדות, הינה הגישה הקוגניטיבית – התנהגותית. מתוך שמה של גישה זו אנו יכולים להבין שעיסוקה הן בפן המחשבתי-רגשי, והן בפן ההתנהגותי שמתאפיין לרוב בהימנעות. מבחינה מחשבתית, המטפל עשוי להציג בפני המטופל מידע מדעי וברור המסביר את הגורמים הפיזיולוגיים – סיבתיים שמאחורי חרדה ותסמיניה. כמו כן, הטיפול מתמקד במחשבות הסובבות את החרדה ומהוות חלק בלתי נפרד ממנה, היוצרות ומעצימות אותה במעין "מעגל קסמים". אכן, כאשר בוחנים בעיון ובפתיחות את החשיבה שסביב החרדה מגיעים לעיתים קרובות למחשבות כמו – "אם אכשל אף אחד לא יאהב אותי", "אם ידעו שאני… אז אמות", או "בעוד יומיים מגיע ה -(מבחן, יציאה מהבית)… וזה יהיה הסוף". אין אלו מחשבות ריאליות אך הן טבועות לעיתים עמוק בנפש ואף נסתרות במידת מה מהמודעות, אך ביכולתו לעורר תגובות עזות מאוד של מתח, פחד, דאגה וחרדה.

פסיכותרפיסט הנעזר בכלים קוגניטיביים התנהגותיים מסייע למטופל להבחין במחשבות אלו, להעבירן למילים במידה שהן מעורפלות, ולהבין את אופן השפעתן על החרדה. לאחר מכן, נעשית עבודה משותפת הבוחנת את מידת המציאותיות של מחשבות אלו, שכמעט תמיד מראה כי הן אינן עולות בקנה אחד עם המציאות. בתוך כך, המטופל מקבל כלים להתמודדות עם מחשבות אלו כאשר הן שבות ומופיעות בדעתו, ולגייס במקומן דרכי חשיבה מציאותיות, חיוביות ויעילות יותר. כמו כן, המטפל עשוי לספק כלים נוספים להרגעה ולהתמודדות עם הסיטואציה, כמו למשל נשימות עמוקות, שינוי המיקוד אל הסביבה מהעצמי, התכוונות פרדוקסאלית, ראיית "ראשי כרוב" – ועוד. ובאשר להיבט ההתנהגותי, השאיפה היא כאמור להגביר בהדרגה את החשיפה לסיטואציות רלוונטיות בחיי המטופל, אשר עלולות לעורר חרדה ומהן הוא נוטה להימנע. השאיפה היא שהעבודה שנעשתה בטיפול והכלים שניתנו במהלכו יאפשרו להתמודד עם הסיטואציות האלו, ובכך להחזיר את השליטה על מעגלי החיים.

הגישה הפסיכו-דינאמית

באופן כללי, המחקר העכשווי נוטה להצביע על יתרון של הגישה ההתנהגותית – קוגניטיבית לטיפול בחרדות על פני הגישה הפסיכו-דינאמית, הן מבחינת היעילות והן מבחינת משך זמן הטיפול שהינו קצר יותר. יחד עם זאת, אין בכך לומר שהטיפול הפסיכותרפי בחרדות אינו יכול לכלול כלים פסיכו-דינאמיים או שהם בלתי יעילים. יתר על כן, במקרים מסוימים הכלים הקוגניטיביים – התנהגותיים אינם מובילים לתוצאה המקווה, ויש להעמיק עוד יותר אל מקורות החרדה. כפי שבוודאי שמתם לב, הטיפול הקוגניטיבי אינו מתעסק במה שעומד מאחורי החרדה, אלא באיך שהיא פועלת, במכאניזם שלה. לעומת זאת, פסיכותרפיסט המשתמש בכלים דינאמיים יבקש להעמיק עם המטופל אל היבטים רגשיים עמוקים יותר, ולעיתים בלתי מודעים, העומדים בבסיס החרדה שלו.

כך לדוגמא, הגישה הדינאמית גורסת כי הפרעת חרדה עשויה לנבוע מטראומה כלשהי בילדות, למשל אובדן של אדם קרוב, התעללות פיזית או מינית, נטישה (או חוויית נטישה) של דמות מטפלת חשובה. כמו כן, ההפרעה עשויה לנבוע דווקא ממצבים מתמשכים, להבדיל מסיטואציה דרמטית, כמו למשל משפחה גרעינית שבה הייתה ביקורתיות גבוהה, קפדנות ופרפקציוניסטיות, עם ערכי מוסר גבוהים ונוקשים וציפייה להצלחה של הילדים במסגרות השונות ובבגרות. מטפל הנעזר בכלים פסיכודינאמיים מבקש להגיע ולחשוף את האירועים והמצבים האלו, ולהגיע להבנה טובה ובוגרת יותר שלהם אשר תפחית מעוצמת השפעתם הרגשית ומכאן להפחתת עוצמת ותדירות החרדה. מסיבה זו טיפול המבוסס על הגישה הדינאמית בלבד גם ייקח יותר זמן לעומת טיפול ב- CBT שנוטה להיות קצר מועד, שכן תהליך החשיפה וההבנה של המעמקים הנפשיים נעשה במתינות, בהדרגה ובסבלנות, וניתן לומר כי הוא חותר אל השורש הנפשי של החרדה.

פסיכותרפיה טרנספרסונלית וטיפול בחרדות

פסיכותרפיה טרנספרסונלית נחשבת על ידי הוגיה לענף הרביעי של הפסיכולוגיה המערבית המודרנית, אחרי הגישה הפסיכו-דינאמית, הקוגניטיבית – התנהגותית, והגישה ההומניסטית – קיומית. למעשה היא צומחת מתוך הגישה השלישית מבחינה היסטורית, ומתוך שמה ניתן להבין כי היא דומה מבחינות מסוימות לקודמות, אך גם שונה מהן. ראשית, פסיכותרפיה טרנספרסונלית דומה לגישות הקודמות בכך שהיא "פסיכותרפיה" ולכן בהחלט שואבת תפיסות וכלים מהאחרות. לכן מטפל טרנספרסונלי יכול להשתמש בכלים מה- CBT או בכלים דינאמיים, וכן ברשותו מגוון כלים אחרים שיכולים להועיל לטיפול בחרדה. כך לדוגמא, בטיפול טרנספרסונלי ניתן לשלב דמיון מודרך המוביל את האדם אל מקום נפשי שבו הוא מרגיש נינוח ובטוח, ואליו יוכל להגיע בהמשך גם בסיטואציות העלולות לעורר איום. כמו כן, המטפל יכול לשלב טכניקות מיינדפולנס אשר מביאות למיקוד בתחושות הגוף, להבדיל ממיקוד במחשבות מעוררות פחד ודאגה.

יש כלים רבים מעולמות שונים שבהם אפשר להשתמש, אך מה ששונה כאן הוא הגישה או מסגרת ההתייחסות הכללית. כלומר, בעוד שבגישות הקודמות שתיארנו ההתייחסות היא בעיקר אל הסימפטומים, אל הגורמים ואל הפתולוגיה, טיפול בחרדות עם פסיכותרפיה טרנספרסונלית חותר גם אל מה שמעבר לאדם הפרטי או מעבר לעצמי, אל הוויה רחבה יותר שכולנו חולקים. כלומר, במהלך הטיפול קיימת גם שאיפה מתמדת לגלות, לחדש ולחזק את החיבור אל הוויה רוחנית או אוניברסאלית שכלל היצורים החיים והאנושות בפרט חולקת, הוויה שיש בה שיתוף, חמלה, ביטחון, הכלה ואהבה, ובה ניתן למצוא הקלה ואף מזור לחרדה.

אם נרד לטבען של חרדות, נראה כי כמעט תמיד המרכיב הבסיסי שלהן הוא תחושת סגירות, כליאה, איום על הקיום הפרטי, בידוד ואפשרות לתקיפה. תחושות בסיסיות אלו, והמחשבות הנלוות אליהן, מונעות מהמטופל להבחין כי האיום אינו כה עמוק וקיומי, ולעיתים אף אינו קיים בכלל מבחינה אובייקטיבית. כאשר מפתחים את הגישה אל מימד משותף של אהבה וחמלה, ניתן גם להתחיל לצאת מן הבידוד העמוק של החרדה, ולראות את הדברים כפי שהם – בין אם "האיום" לכאורה מגיע מאנשים אחרים, מסיטואציה של בחינה או אפילו מעכביש.

כך לדוגמא, ההבנה כי אנשים אחרים חולקים עימנו את החששות, את הכמיהות העזות לביטחון ואהבה, את הלב הרך והפגיע, ואת ההוויה המשותפת – עשויה לשנות את התפיסות הבסיסיות והסוגרות של החרדה, ובתוך כך גם לעורר יתר קבלה, רגישות וחמלה כלפי העצמי – תחושות הנובעות מעצמי גבוה יותר שאינו כה אישי ומבודד.

היבט חשוב נוסף של הגישה הטרנספרסונלית עבור טיפול בחרדות ובכלל, הוא חיבור אל הרצונות והכמיהות העמוקות ביותר שלנו כבני אדם. לעיתים החרדה נובעת מחסימה או מניסיונות חזקים שלא לחוש את הכמיהות הבסיסיות האלו, שהופכות אותנו לפגיעים, או מחסימה של כעסים עקב אי מילוי הכמיהות האלו – שמופנים כלפי העצמי ומעוררים בו חרדה הרסנית. כאשר נפגשים ומכירים את הכמיהות הבסיסיות הללו, על דרכי ההתבטאות השונות שלהן בחיים, עשוי להשתחרר מרכיב משמעותי מהמנגנון שמייצר את החרדה, ובתוך כך המטופל גם מצליח להיות במגע עם היבטים עמוקים ביותר ואף רוחניים שלו, המקדמים צמיחה עצמית. אכן, לפי הפסיכותרפיה הטרנספרסונלית, טיפול בחרדות אינו מוגבל רק להגבלה של הסימפטומים, אלא קיימת בו הזדמנות להתרחבות, העשרה והתפתחות בתור אדם המהווה חלק מהוויה שלמה.

כמה מילים על האבחון הפסיכיאטרי והטיפול התרופתי

ראשית, חשוב להדגיש שאין כל צורך בקבלת אבחנה על ידי פסיכיאטר על מנת לקבל טיפול לחרדות מפסיכותרפיסט, פסיכולוג או כל איש מקצוע מוסמך אחר. יחד עם זאת, האבחנה עשויה להידרש במידה שיש צורך בנטילת תרופות. מדובר במקרים בהם החרדה עזה מאוד או מתמשכת ופוגמת באופן מהותי ביותר ביכולת התפקוד – לעיתים עד כדי כך שהאדם אינו מסוגל להתחיל את הטיפול הנפשי.

האבחנה נעשית כאמור על ידי פסיכיאטר אשר יקיים עם המטופל שיחה, ולעיתים גם עם מכרים, הורים וכדומה, על מנת לקבל תמונה של התסמינים. מדובר בתסמינים המשתנים בין סוגים שונים של הפרעות חרדה. כך לדוגמא, בהפרעת חרדה חברתית צריך שיתקיימו תסמינים כמו פחד גדול או חרדה ממצבים חברתיים שבהם יש פן של ביקורת או בחינה על ידי אחרים, פחד חזק מסיטואציות חברתיות בכלל, פגיעה מהותית בתפקוד היומיומי של האדם עקב החרדה, התמשכות של התסמינים על פני חצי שנה לפחות, היעדר פרופורציות בין הפחד ובין האיום הריאלי שבמצב, ועוד.

על סמך האבחון וחומרתו עשוי הפסיכיאטר (או לעיתים רופא משפחה) לרשום למטופל טיפול תרופתי. יש לציין כי הטיפול הפסיכותרפי בחרדות אינו שולל או מנוגד לנטילת תרופות, ולעיתים קיימת תקשורת קרובה בין המטפל והפסיכיאטר, אך השאיפה היא כמובן להקטין את התלות בתרופות עד כדי הפסקה מוחלטת שלהן. בדרך כלל מדובר בתרופות המעכבות את ספיגת הסרוטונין במוח, אשר להן לוקח כשבועיים – שלושה עד תחילת ההשפעה, או תרופות כדוגמת וואליום אשר מביאות להקלה מיידית במקרה של התקף עז. חשוב לזכור כי לתרופות האלו יכולות להיות תופעות לוואי בלתי נעימות, ושקיימת מידה של הסתגלות ושל תלות בהן, ובכל מקרה הן אינן מחזקות את דרכי ההתמודדות הנפשיות לטווח הארוך – כפי שעושה הפסיכותרפיה.

יחד עם זאת, בתקופות שונות ובמקרים מסוימים הן יכולות להועיל, ואף נחוצות על מנת להשיב לאדם את יכולת התפקוד, למנוע נסיגה להימנעות נרחבת שיש לה השלכות מהותיות על החיים, והן יכולות גם לתרום לתרגול הכלים הנרכשים במהלך הפגישות הטיפוליות.