טיפול בטיפול בהצבת גבולות משפחתיים עם אורטל קמר

כמעט כל אדם נענה מדי פעם למשפחה שלו מתוך הרגל, בלי לבדוק אם זה באמת מתאים לו, ולרוב זה עובר בלי להשאיר סימן. יש בתים שבהם זה כבר לא עובר.

זמן קריאה: 9 דקות

תוכן עניינים

• כשהבית כבר לא רק שלך
• ההבדל בין גבול לניתוק קשר
• למה הגוף מגיב לפני המחשבה
• הטעות שבהסבר יתר
• כשמשפחה הופכת לפולשנית
• איזו שאלה ממקדת את הגבול
• ניסוח קצר במקום ויכוח ארוך
• כשההורה מגיב באשמה
• שתיקה כעונש ואיך להגיב
• תלות כלכלית וגבול מציאותי
• חמות, חתן וקול זוגי אחד
• תקופה רגישה אחרי לידה
• גבול קשיח מול גבול גמיש
• כשההורים ממשיכים לחצות
• איך נראה תהליך טיפולי בהצבת גבולות
• הסימן הראשון ששינוי קרה

כשהבית כבר לא רק שלך

פעמון הדלת מצלצל בערב, ומעבר לה עומדת האם עם סיר בידיים ומשפט אחד, "הייתי בסביבה". לא היה תיאום, ואין כאן כוונת רוע.

ובכל זאת, ברגע שהיד נוגעת בידית, משהו בגוף נדרך.

אחר כך מגיעות השיחות. כמה שיחות שלא נענו הופכות להודעה, ההודעה הופכת לשאלה למה לא ענית, ותוך דקה הנושא כבר אינו הטלפון אלא העובדה שנעלמת. לעיתים די בהערה קטנה אחת על סדר הבית או על צורת גידול הילדים כדי להחזיר אדם בוגר לגמרי אל מקום ישן, שבו הוא ילד קטן שנדרש להסביר את עצמו.

מי שפונה אל טיפול בהצבת גבולות משפחתיים לרוב אינו מגיע אחרי אירוע דרמטי אחד. הוא מגיע אחרי הצטברות ארוכה של רגעים קטנים שכל אחד מהם, לבדו, נשמע זניח.

לא נתאר כאן מערכת יחסים אחת ספציפית, משום שכל בית בנוי אחרת. נאמר רק שהסוגיה של גבולות עם הורים מגיעה אל החדר שלי שוב ושוב, ואני, אורטל קמר, פוגשת אותה לרוב עטופה בעייפות ולא בכעס.

ההבדל בין גבול לניתוק קשר

נבחין כאן בין שני דברים שרבים מתייחסים אליהם כאל אותו דבר. גבול הוא הצהרה על התנאים שבהם אפשר להישאר בקשר מכבד. ניתוק הוא הפסקת מגע, כשלא נמצאה דרך בטוחה לקיים קשר כזה.

ניקח למשל אמירה כמו "אנחנו שמחים לארח, ומתאמים מראש". זהו גבול. הדלת נשארת פתוחה, רק שיש בה פעמון. לעומת זאת, כשכל מפגש מסתיים בהשפלה או באיום, יש מי שבוחן הפסקת מגע לתקופה, ולא כעונש אלא כדי לנשום.

בתהליך טיפולי איננו קובעים מראש מה נכון. בוחנים את "המחיר" של כל אפשרות, כולל המחיר של להישאר בדיוק כפי שהמצב היום.

מאמר מקצועי באתר פסיכולוגיה עברית על סמכות הורית מול בגירים מתאר את הגבולות המשפחתיים כדבר גמיש ומשתנה בין משפחות, ולכן מדובר בשאלה רגשית ולא רק בטכניקה.

למה הגוף מגיב לפני המחשבה

מול הורים מופעלים דפוסים מוקדמים מאוד, מוקדמים בהרבה מהוויכוח הנוכחי על מפתח לדירה או על ביקור בשבת. אשמה, פחד מדחייה, צורך באישור.

הגוף אינו מבחין תמיד בין ויכוח ובין סכנה. הלב מאיץ, הבטן מתכווצת, הנשימה מתקצרת, ובתוך שנייה וחצי כבר נאמר "בסדר, אין בעיה" לפני שהמחשבה הספיקה להגיע.

מטבע הדברים, מי שגדל בבית שבו אהבה הייתה כרוכה בהיענות, לומד שסירוב עשוי לעלות ביחס. הדפוס הזה עצמו, ולא רשימת המשפטים הנכונים, הוא לב העבודה, ולכן טיפול בדפוסי ריצוי הוא לא פעם השער הראשון לעבודה על גבולות.

בגישה טראנספרסונלית מתבוננים באדם כשלם של גוף, רגש ונפש, ולכן כשהבטן מתכווצת לפני שיחת טלפון, זו אינפורמציה ולא תקלה.

הטעות שבהסבר יתר

משפט שנשמע כמעט בכל שיחה ראשונה הוא "אני פשוט לא יודעת להגיד לא". למעשה, במרבית המקרים היא יודעת היטב לומר לא. מה שקשה הוא לשאת את מה שקורה בשתי הדקות שאחרי.

מכאן נולד ההסבר החוזר. פסקה שלמה של הצדקות, לוח זמנים מפורט, הבטחה לפצות בשבוע הבא. ההסבר הארוך אינו מגיע מכך שהגבול לא היה ברור. הוא מגיע מהצורך שההסבר יקנה הסכמה, וכל תוספת הצדקה פותחת עוד דלת למשא ומתן.

ניסוח קצר עושה את ההפך. "לא נוכל השבוע, נשמח בשבוע הבא" סוגר, בעוד שחמישה משפטי הצדקה מזמינים חמש שאלות.

השאלה איך אומרים להורים לא בלי ריב היא שאלה טובה, והיא אינה נפתרת בבחירת מילים מוצלחות. נראה להלן שהיא נפתרת בעיקר בעקביות.

כשמשפחה הופכת לפולשנית

הביטוי משפחה פולשנית נשמע חמור, ולכאורה הוא מתאים רק למקרים קיצוניים. בפועל הוא מתאר דברים יומיומיים למדי.

ביקורים ללא תיאום. שאלות על כסף, על משקל, על מתי יהיה עוד ילד. התערבות בהחלטות זוגיות או הוריות, לרוב בנימה של דאגה. שימוש בעלבון או בעצב כדי להשיג הסכמה שלא ניתנה מרצון.

ראוי להדגיש שאין כאן אבחון של בני המשפחה. אנשים חוצים גבולות מסיבות שונות, ורובם משוכנעים לחלוטין שהם פועלים "לטובתך".

לכן המדד השימושי אינו מה הם עשו, אלא מה קורה לאדם אחרי המפגש. כיווץ שנמשך שעות. צורך להצדיק את עצמו בפני בן או בת הזוג. שיחה שחוזרת בראש בלילה. דלת שנפתחה בלי פעמון משאירה אחריה תחושה שהבית הפך למקום שצריך להתגונן בו, ואת התחושה הזו קשה לתרץ.

איזו שאלה ממקדת את הגבול

לפני שמנסחים משפט, כדאי לעצור על שאלה אחת. מה אני מנסה להגן עליו כאן.

מה בדיוק נשמר כאן? הזמן שלי? הפרטיות? הזוגיות? ההורות שלי? הערך שלי בעיני עצמי?

אם את/ה שואל/ת את השאלה הזו לפני השיחה ולא אחריה, השיחה משנה צורה. גבול שנולד משאלה פנימית ברורה נשמע אחרת לגמרי מגבול שנולד מתוך מאבק כוח.

יש שנשאלים אם גבול מסוים סביר או מוגזם. במקום רשימת קריטריונים נוקשה, אפשר לבדוק מהו המינימום ההכרחי שבלעדיו הקשר נשחק. לא המקסימום שמגיע לי, אלא המעט שבלעדיו אני מפסיקה לרצות להיפגש.

ניסוח קצר במקום ויכוח ארוך

העיקרון פשוט להסבר וקשה לביצוע. משפט אחד קצר, חזרה עקבית עליו, וויתור על המטרה שיבינו לטובת המטרה שיכבדו.

"אני לא פנויה לשיחה עכשיו, נדבר מחר." תגיע השאלה למה. התשובה אינה נימוק חדש, אלא "ככה מתאים לי". במרבית המקרים השאלה למה אינה בקשת מידע, היא בקשת ערעור, ולכן כל נימוק חדש הופך לחומר גלם לוויכוח.

יחד עם זאת, ניסוח קצר אינו ניסוח קר. אפשר לומר אותו בחום, אפשר להוסיף לפניו מילה טובה, ובלבד שהוא לא יתארך.

ניסוחים קצרים לדוגמה

"זה לא מתאים לי." "אני צריך/ה לחשוב על זה." "אני לא משתף/ת בזה." "ניפגש בשעה שקבענו." משפטים כאלה עומדים בפני עצמם, בלי המשך, ובלי הנימה המתנצלת שמבקשת רשות בדיעבד. מי שמתאמן עליהם מגלה אט אט שהקושי אינו באמירה עצמה אלא בשתיקה שבאה אחריה.

כשההורה מגיב באשמה

שינוי בכללים מייצר תגובה, וזה צפוי. אדם שהתרגל שנים שדלת נפתחת מיד יגיב כשיתקין שם פעמון.

המחשבה שעולה באותו רגע מוכרת מאוד. "אחרי כל מה שהם נתנו לי, איך אני מעזה". התגובה הרגשית של ההורה אינה הוכחה שהגבול שגוי, והיא חלק מהסתגלות לשינוי.

משפט אחד שאפשר להישען עליו הוא "אני מבינה שזה קשה לך, ובכל זאת זה הגבול שלי". הוא מכיל הכרה בכאב בלי לבטל את ההחלטה.

ומה אם נאמר במפורש שאני כפוית טובה. אפשר לענות בקצרה, "אני מצטערת שזה מרגיש לך ככה", ולא להיכנס לחשבון עבר. האשמה עצמה, זו שמופיעה גם כשההורה כבר סגר את הטלפון, היא לא פעם מוקד טיפולי בפני עצמו, וטיפול רגשי עשוי לסייע כשהיא ממשיכה להכתיב החלטות שנים אחורה.

שתיקה כעונש ואיך להגיב

יש משפחות שבהן אין צעקות. יש היעלמות.

אחרי גבול שנאמר, הטלפון מפסיק לצלצל. אין מענה בקבוצה המשפחתית. אח מדווח שאמא נפגעה מאוד. הדפוס הזה, שנקרא לו כאן "עונש", לרוב אינו מהלך מתוכנן. זו דרך לא מודעת להחזיר תחושת שליטה במערכת שהשתנתה.

למה לא לרדוף אחרי פיוס מיידי

הדחף לתקן מיד הוא הדחף החזק ביותר בסיפור הזה, והוא גם זה שמלמד שהשתיקה עובדת. המשך התנהגות מכבדת, בלי לוותר על הגבול, עדיף על ריצוי מהיר. אפשר לשלוח הודעה קצרה וחמה, אפשר לברך בחג, ואין צורך למחוק את מה שנאמר.

וכשהקשר מתחדש, לא נפתח מחדש את הוויכוח הישן. חוזרים על הגבול פעם אחת, בשקט, וממשיכים הלאה. משרד הבריאות מציין בדף על שמירה עצמית של בני משפחה תומכים את החשיבות של גבולות ברורים ותקשורת אסרטיבית לצד דאגה לעצמך, גם כשהקשר המשפחתי מאתגר.

תלות כלכלית וגבול מציאותי

כשיש סיוע כספי, הגבול מסובך יותר, ואין טעם להעמיד פנים אחרות. עזרה יוצרת מחויבות רגשית, גם כשאיש לא אמר זאת בקול.

העבודה כאן מתחילה בהבחנה בין עזרה ובין שליטה. עזרה בשכר דירה היא עזרה בשכר דירה. היא אינה קונה מפתח, אינה קונה זכות הצבעה בהחלטות הוריות, ואינה קונה דיווח על סדר היום.

כדאי להגדיר את זה מראש ובנימה עניינית, לפני שנוצר מתח. תדירות ביקורים, מה נכנס לחשבון ומה לא, ומה נשאר פרטי.

מי שגר בקומה מעל ההורים או ברחוב הסמוך מכיר את זה היטב. במרבית המקרים הכיוון המעשי הוא אט אט, קודם צמצום התלות ולו במעט, ורק אחר כך הרחבת הגבול. גבול שנשען על משאב שאין בו עדיין עצמאות נוטה להתפרק בלחץ הראשון.

חמות, חתן וקול זוגי אחד

מול הורי בן או בת הזוג, הגבול היציב ביותר הוא גבול זוגי משותף.

ההבדל בין "אני מעדיפה שלא תגיעו בלי לתאם" ובין "אנחנו החלטנו שמתאמים מראש" נראה קטן על הנייר, והוא עצום בפועל. הראשון מזמין ניסיון לפנות לצד השני. השני סוגר את הפער.

כאשר בן זוג אחד מתנצל בסתר ואומר להורים שלו שזו דרישה של בת הזוג, המשפחה לומדת במהירות היכן הנקודה הרכה, ותלחץ שם שוב. במילים אחרות, תיווך לא עקבי מלמד את המערכת בדיוק את מה שלא רצינו ללמד.

גבולות עם הורים של בן או בת הזוג נבנים לכן בשיחה זוגית שקודמת לשיחה המשפחתית, ולא בתוכה. מי שמודיע מודיע על החלטה שכבר התקבלה בבית.

תקופה רגישה אחרי לידה

בשבועות שאחרי לידה, גבול טוב הוא גבול פשוט, קצר, ומבוסס צורך ולא עיקרון. אין כוח לנסח מדיניות.

חלון ביקור מוגדר לשעה. בלי כניסה לחדר השינה. בלי הערות על הנקה, על הגוף, על כמה הילד בוכה. אפשר לומר את זה מראש, בהודעה אחת, לפני שהתינוק הגיע הביתה.

ואם מישהו יאמר שזו דרמה, כדאי לזכור שמדובר בתכנון עומסים. גוף שמחלים, שינה קטועה ובית מלא אורחים הם שילוב תובעני, ועומס רגשי בתקופה הזו הוא נושא טיפולי מוכר בפני עצמו, כפי שאפשר לראות בהרחבה בעניין טיפול בדיכאון. אם את/ה מרגיש/ה שהמצב חורג מעייפות, זו נקודה שכדאי להתייעץ עליה עם איש מקצוע, ולא לחכות שתעבור לבד.

גבול קשיח מול גבול גמיש

אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שגבול הוא דבר אחד. בפועל יש בו שתי שכבות, והבלבול ביניהן הוא שמייצר את רוב המריבות.

גבול קשיח בכל פרט ופרט נחווה כענישה, ומזמין התנגדות גם מצד מי שהיה מוכן לשתף פעולה. גבול גמיש בעיקרון עצמו מתפרק בלחץ הראשון, ואז נוצרת תחושה שהמאמץ היה חסר טעם.

כאן גם עובר הקו הדק בין אמירה נחרצת ובין תוקפנות. אמירה נחרצת שומרת על העיקרון ומשאירה את הכבוד על כנו, בעוד שהחלטה שנאמרת מתוך זעם צוברת נוטה לפגוע באדם ולא להגן על המרחב.

כשההורים ממשיכים לחצות

לפעמים הכול נאמר יפה, בקצרה ובעקביות, וההתנהגות פשוט נמשכת. כאן נוטים להוסיף עוד הסבר, וזו בדיוק הנקודה שבה ההסבר כבר מיצה את עצמו.

מה שמוסיפים אינו נימוק אלא תוצאה. מגיעים בלי לתאם ולא היה סיכום, מגבילים את הביקור לרבע שעה בפתח או פשוט לא פותחים באותו ערב. נפתח נושא שסוכם שאינו נדון, מסיימים את השיחה בנימוס ומתקשרים למחרת.

התוצאה נועדה לשמור על מרחב, ואין בה נקמה. ההבדל ניכר בטון ובעקביות, ולא בעוצמה.

יתר על כן, כדאי לבחור תוצאה שאפשר לעמוד בה באמת. הכרזה גדולה שנשברת אחרי יומיים מלמדת שהגבול הוא הצהרה, ואילו תוצאה קטנה שנשמרת לאורך זמן משנה את הכללים בשקט.

איך נראה תהליך טיפולי בהצבת גבולות

נסביר בקצרה מה קורה בחדר, משום שהשם טיפול בהצבת גבולות משפחתיים עלול להישמע כמו קורס בתקשורת, והוא אינו כזה.

העבודה מתחילה בזיהוי הדפוס שמופעל דווקא מול המשפחה. אחר כך מגיע החיזוק של הוויסות הרגשי, כלומר היכולת לשאת את הגל שעולה בגוף בשעה שאומרים משפט קצר, ורק בשלב הזה יש טעם בתרגול של תקשורת מותאמת לערכים של האדם עצמו.

מטרת הפגישה הראשונה צנועה. להבין אילו אירועים מדליקים את הדפוס, מהו "המחיר" של המצב הקיים, ולהגדיר יעד יומיומי אחד, כמו להצליח לסיים שיחת טלפון בלי להתנצל בסופה.

אני, אורטל קמר, עובדת בקליניקה בפרדס חנה עם מבוגרים וילדים, ומשלבת שיח פסיכותרפי עם דמיון מודרך, מדיטציה, הילינג ונשימה מעגלית. השילוב הזה מאפשר לגעת אט אט גם במה שהמילים אינן מגיעות אליו, למשל בכיווץ שנשאר בבטן אחרי שיחה. משרד הבריאות מדגיש בדף על ביסוס הקשר הטיפולי את חשיבותם של אמון והקשבה כבסיס לכל תהליך, וזו גם נקודת המוצא שלי.

הסימן הראשון ששינוי קרה

נחזור לדלת שממנה התחלנו. אותו ערב, אותו סיר, אותה אם.

אחרי תקופה של עבודה, התמונה עשויה להיראות כמעט זהה מבחוץ, ואת ההבדל אפשר יהיה לראות רק בפנים. היד נוגעת בידית והגוף לא נדרך באותה עוצמה. נאמר משפט קצר על כך שהיום פחות מתאים, ואולי תגיע תגובה קשה, ואולי לא. אין ספק כי גם אז זה מכאיב.

ההתקדמות נמדדת פחות במה שההורים עושים ויותר במה שקורה אצל מי שהציב את הגבול. פחות דריכות לפני שיחה, פחות התנצלות אחריה, ובעיקר התאוששות מהירה יותר מתגובה שפעם הפילה יומיים שלמים.

אז מהו הגבול המינימלי שאת/ה יכול/ה לעמוד בו כבר השבוע, ולא זה שהיית רוצה לעמוד בו בעוד שנה.

אם את/ה או מישהו קרוב נמצא/ת במצוקה מיידית, אפשר לפנות לער"ן בטלפון 1201, בכל שעה.

שאלות נפוצות

כמה זמן נמשכת פגישה בטיפול מסוג זה?

אורך הפגישה נקבע בהתאם לצורך ולסוג העבודה, שכן חלק מהמפגשים משלבים שיחה עם עבודה גופנית או דמיון מודרך. פרטים מדויקים לגבי מבנה הפגישות נמסרים בשיחה מקדימה.

האם מטפלים גם בילדים ולא רק במבוגרים שמתמודדים מול ההורים שלהם?

כן, בקליניקה מתקיימת עבודה גם עם ילדים וגם עם מבוגרים, כאשר ההתאמה נעשית לגיל ולמצב הספציפי. אצל ילדים, סוגיית גבולות משפחתיים נראית לרוב אחרת לגמרי מאשר אצל מבוגר שמתמודד מול הוריו.

האם צריך לספר את כל ההיסטוריה המשפחתית כדי להתחיל?

לא. ניתן להתחיל מהמצב הנוכחי ומהדפוס שחוזר על עצמו היום, ולתת להיסטוריה לעלות בהדרגה, במידה שהיא רלוונטית. אין דרישה לפרק את כל הסיפור המשפחתי כתנאי לתחילת עבודה.

האם יש מגע גופני כלשהו במהלך הפגישה?

העבודה משלבת לעיתים דמיון מודרך, נשימה מעגלית והילינג אנרגטי לצד השיחה, בהתאם למה שמתאים לאדם. כל שילוב כזה נעשה בליווי מסבר ובהסכמה, ואינו מחליף בירור רפואי כשיש צורך בכזה.

האם אפשר להתקדם בעבודה על גבולות גם אם ההורה מסרב לשתף פעולה?

כן. העבודה מתמקדת בראש ובראשונה במי שמגיע לטיפול, בדפוס הפנימי שלו ובדרך שבה הוא בוחר להגיב, ולא בשינוי ההורה. שיתוף פעולה מצד המשפחה עשוי להקל, אך אינו תנאי הכרחי להתקדמות.

היכן ממוקמת הקליניקה ולמי היא נגישה?

הקליניקה ממוקמת בפרדס חנה ומשרתת בעיקר תושבי פרדס חנה, חדרה והסביבה הקרובה. פרטי הגעה מדויקים נמסרים בעת קביעת פגישה.