טיפול בטיפול בזוגיות אחרי מחלה וכלים לחיזוק הקשר

מחלה שנכנסת הביתה משנה לא רק את גופו של החולה אלא גם את הקשר שבין שני בני הזוג. המאמר הזה עוסק במה שקורה לזוגיות אחרי מחלה, במרחק, במריבות, במגע ובשתיקה, ובאופן שבו טיפול זוגי יכול לסייע לזוג למצוא מחדש שפה משותפת.

זמן קריאה: 5 דקות

תוכן עניינים

• כשהאבחנה נכנסת לזוגיות
• בין ניהול משבר לאהבה
• מה קורה בפגישה הראשונה
• לא כל קושי הוא איתות
• כשהמריבות מדברות על פחד
• הטעות שבשיחה על הכאב
• כשמישהו הופך למטפל בבית
• המרחק ששניכם בוחרים בו
• הגוף שמספר סיפור אחר
• הדרך חזרה אל המגע
• הפחד שרוצה לקבוע הכל
• כששיחה נתקלת בקיר שתיקה
• הרפואי והזוגי באותו חדר
• טיפול זוגי מול טיפול אישי
• ילדים ששומעים יותר משנדמה
• החדר שמשתנה פעם נוספת

זוגיות אחרי מחלה – הקשר שבין שני אנשים כשגוף אחד מהם עובר תהליך רפואי

כשהאבחנה נכנסת לזוגיות

יש רגע אחד, בדרך כלל שקט למדי, שבו משהו באוויר הבית משתנה. מישהו חוזר מרופא עם מעטפה, או עם משפט אחד שנאמר במסדרון בית חולים, ומאותו ערב שולחן האוכל נראה אותו דבר אך מרגיש אחרת. איש לא עוזב, איש לא מפסיק לאהוב, ובכל זאת משהו נכנס לבית ומתיישב שם, כמו שוכן שלישי שאיש לא הזמין. מחלה והזוגיות נעשות, בבת אחת, שכנות באותו בית.

במאמר הזה נדבר על מה שקורה לקשר בין שני אנשים כשגוף אחד מהם עובר תהליך רפואי, וגם על מה שטיפול בזוגיות אחרי מחלה יכול להציע לזוג שנמצא שם. לא נבטיח כאן פתרון ולא החלמה, כי אלה אינם בידינו. נאמר רק דבר אחד: הקשר לא נעלם. הוא רק זקוק, לא פעם, לשפה חדשה.

בין ניהול משבר לאהבה

נבחין בין שני מצבים שנראים מבחוץ דומים מאוד. הראשון הוא זוג שמתפקד כצוות ניהולי מצוין: מי מלווה לתור, מי מחזיק את תוצאות הבדיקות בראש, מי מדבר עם הרופא, מי מעדכן את המשפחה. השני הוא זוג שנשאר גם מרחב של קרבה, של בחירה, של שתי נפשות שנמשכות זו לזו ולא רק משתפות פעולה. בזוגיות אחרי סרטן, כך לדוגמא, קורה לא פעם שהשיחה היומיומית מתמלאת כולה בלוגיסטיקה רפואית, והשאלה "איך אתה מרגיש" מתכווצת לשאלה "לקחת את התרופות".

התופעה הזאת נפוצה מאוד, והיא אינה עדות לכך שהאהבה נחלשה. היא עדות לכך שהקשר עבר, זמנית, למצב הישרדותי. יחד עם זאת, זוג שנשאר רק במצב הזה שנה או שנתיים מגלה בשלב מסוים שהוא כבר לא זוג אלא מנגנון. והחדשות הטובות, אם אפשר לקרוא לזה כך, הן ששני הצדדים יכולים לחזור לשיח, לא רק הצד המנהל.

מה קורה בפגישה הראשונה

נתאר כעת את המנגנון הפשוט של פגישת היכרות. המטרה שלה אינה לאבחן את הזוג ולא לקבוע מסלול קבוע מראש, אלא למפות שלושה דברים: מה השתנה בקשר מאז האבחנה, מה כואב לכל צד, ומה כל אחד צריך כדי להרגיש בטוח בתוך השיחה עצמה. זה נשמע פשוט, אבל עבור זוג שחודשים דיבר רק על תורים ותוצאות, המפגש הראשון עם המשפט "מה קשה לך" יכול להיות מפתיע בעוצמתו.

אני, אורטל קמר, מלווה זוגות בעבודה שמשלבת שיח פסיכותרפי רגשי עם כלים הוליסטיים, ובהם דמיון מודרך, נשימה מעגלית והילינג, בקצב שנקבע לפי מה שהזוג יכול לשאת ולא לפי תוכנית קבועה. הגישה שלי, פסיכותרפיה טראנספרסונלית, רואה את האדם כשלם של גוף, רגש, מחשבה ורוח, ומביטה בפוטנציאל של צמיחה ולא רק בתסמינים.

פגישת היכרות אחת נותנת סדר ראשוני והבנה הדדית. תהליך מתמשך יכול לגעת בדפוס עצמו, באופן שבו שניים מתקרבים ומתרחקים. שניהם חשובים, והם לא אותו דבר.

לא כל קושי הוא איתות

יש הנחה שגויה שרווחת בקרב זוגות שעברו מחלה: שכל מתח, כל ריב וכל רגע של ריחוק הם הוכחה ל"בעיה עמוקה" שהמחלה חשפה. זו הנחה שגורמת לא מעט זוגות להימנע מלפנות לעזרה, מתוך המחשבה שאם יפנו, יצטרכו להודות שמשהו שבור. נשים וגברים רבים אומרים לעצמם בשקט "אם אני עייף ממנו, אולי כבר לא אוהבים אותו כמו פעם".

אכן, עייפות, קוצר רוח וריחוק נקודתי הם במרבית המקרים תגובה טבעית וזמנית לעומס, כמו חום של גוף אחרי מאמץ. הבעיה מתחילה כשהדפוס חוזר על עצמו שוב ושוב, וכששני הצדדים מרגישים לבד בתוך הקשר גם כשהם יושבים על אותו ספה.

ראוי לציין כי מערכת הבריאות הציבורית בישראל מציעה גם מסלולי תמיכה נפשית ציבוריים, לצד האפשרות לפנות לטיפול פרטי, כפי שמוסבר באתר משרד הבריאות. את ההבחנה בין קושי חולף לדפוס מתמשך לא עושים בבדיקה, אלא בהקשבה משותפת, וזה בדיוק מה שקורה בתחילתו של תהליך טיפולי.

ההבחנה בין קושי חולף לדפוס מתמשך נעשית בהקשבה משותפת

כשהמריבות מדברות על פחד

זוג שרב אחרי מחלה רב, לא פעם, על הדבר הלא נכון. על מי שכח לעדכן על שינוי בתור, על מי שאיחר, על טון דיבור. אבל מתחת לתוכן, בשכבה שקטה יותר, יושב פחד. פחד לאבד, פחד להישאר לבד, פחד לא להספיק לומר את מה שצריך לומר. כשלא מדברים על הפחד עצמו, הוא מוצא לו פתחים אחרים: יוצא כביקורת, כדרישה, או כנסיגה שקטה מהחדר המשותף.

ניתן לומר כי המריבה היא תרגום גרוע של משפט אחר לגמרי. "אתה אף פעם לא מקשיב לי" עשוי להיות תרגום של "אני מפחדת לאבד אותך ואני צריכה לדעת שאני לא לבד בזה". הניסוח מחדש הזה, משפט האשמה שהופך למשפט של פחד, הוא לרוב הצעד הראשון בטיפול זוגי, עוד לפני כל עבודה על כלי תקשורת. מזהים את הפחד המשותף, ורק אחר כך מתחילים לתקן את התרגום.

הטעות שבשיחה על הכאב

הטעות הנפוצה ביותר שאני פוגשת היא ניסיון לפתור את כל הכאב בשיחה אחת גדולה. בדרך כלל היא מתרחשת בשעה אחת עשרה בלילה, אחרי יום טיפולים, כששניים עייפים וטעונים, והיא נגמרת, במרבית המקרים, באחד משניים: בכעס או בשתיקה. הגוף והנפש לא מסוגלים לעכל כאב של חודשים בישיבה אחת, וזה לא כישלון של הקשר אלא חוק פשוט של קצב.

החלופה פחות מרגשת אבל יעילה יותר: שיחה קצרה וממוקדת, בשפת צורך ולא בשפת האשמה. "אני צריך שתשבי לידי בערב" במקום "את תמיד עסוקה". כלים פשוטים יכולים לעזור: לבחור זמן נייטרלי לשיחה, לא בשיא המתח, לשאול כדי להבין ולא כדי להוכיח צדק, לשקף במילים את מה שנשמע, ולבקש שינוי אחד קטן ובר ביצוע.

שיחת בדיקה שבועית קצרה

זוגות רבים מוצאים ערך במבנה קבוע וצנוע: כעשר עד חמש עשרה דקות בשבוע, בזמן שנקבע מראש, שבהן כל אחד עונה על שלוש שאלות. מה היה קשה השבוע. מה עזר. ובקשה אחת קטנה לשבוע הקרוב. המטרה אינה לפתור הכל אלא ליצור הרגל קבוע של הקשבה הדדית, שקיומה חשוב מתוכנה.

כשמישהו הופך למטפל בבית

המעבר קורה בהדרגה, כמעט בלי שמישהו מחליט עליו. קודם זו רק נסיעה לתור, אחר כך זה ניהול יומן התרופות, ואז הכנת האוכל, הרישום לבדיקות, הליווי בכל יציאה מהבית. וביום מסוים אחד משני בני הזוג מבין שהוא כבר לא בן זוג אלא "מטפל", במירכאות, שתפקידו בלע את זהותו האחרת. הזוגיות שבין השניים נטשטשת תחת האחריות שמעליה.

מערכת הבריאות מכירה בצורך הזה, ומציעה מידע וכלים לתמיכה בבני משפחה מטפלים, כפי שמוסבר בעמוד תמיכה במטפלים בבני משפחה של משרד הבריאות. יתר על כן, לצד הצד הלוגיסטי, יש מקום לגיטימי לרגשות של הצד המלווה: שחיקה, כעס, ואפילו אשמה על הכעס. התשישות של מי שמלווה יכולה להיות עמוקה הרבה יותר משנדמה לו, עד כדי עייפות ותשישות מתמשכת שדורשת התייחסות טיפולית בפני עצמה, ולא רק עוד כוס קפה והמשך נעילה של הלסת.

המרחק ששניכם בוחרים בו

ריחוק רגשי אחרי מחלה הוא, לא פעם, מנגנון הגנה הדדי. החולה לא מספר כי הוא לא רוצה להעמיס, ובן הזוג לא שואל כי הוא לא רוצה להלחיץ. כל אחד "שומר" על השני מעומס נוסף, ובתוך כך נוצרת בדידות משותפת, שני אנשים לבד באותו בית, כל אחד עם הפחד שלו בחדר נפרד.

כלי עדין שאני מציעה לזוגות הוא "רגע יומי" קצר של נוכחות בלי פתרונות. חיבוק של חצי דקה. ישיבה משותפת בשקט על המרפסת. משפט קצר אחד, כמו "אני איתך", שלא פותח דיון ולא מחייב כלום מעבר לעצמו.

בטיפול זוגי עובדים על פירוש מחדש של השתיקה. לא כנטישה ולא כאדישות, אלא כקושי לשאת עוד, כרגע. זה שינוי קטן במילים שיכול לשנות הרבה בתחושה, כי אדם שמבין ששותפו שותק מתוך הגנה ולא מתוך התנערות כבר אינו לבד עם הפרשנות שלו.

ריחוק רגשי אחרי מחלה יכול להיות מנגנון הגנה הדדי

הגוף שמספר סיפור אחר

אחרי מחלה, ובעיקר אחרי טיפולים שמשאירים סימנים, נפתח בתוך האדם פער בין שתי שאלות שנשמעות דומה אך שונות לגמרי: "איך אני נראה" ו"איך אני רוצה שיראו אותי עכשיו". הראשונה עוסקת במראה, במראה ובשינויים. השנייה עוסקת בכך שהגוף הזה, שעבר מה שעבר, עדיין ראוי למבט של רצון ולא רק של דאגה. ההבחנה הזו פותחת מקום לשיחה אחרת בין בני זוג.

מחמאות שמנסות "לתקן" את התחושה, כמו "את יפה בדיוק כמו פעם", עלולות להישמע לא אמיתיות, כי שני הצדדים יודעים שמשהו באמת השתנה. שפה תומכת פשוטה יותר, שמכירה בשינוי בלי למהר להכחיש אותו, עשויה להגיע רחוק יותר.

שינוי בדימוי הגוף יכול גם לערער את ההערכה העצמית באופן רחב, מעבר לחדר השינה ומעבר לזוגיות, ואז הוא עשוי לגעת בשורשים של ביטחון עצמי נמוך שדורשים התייחסות נפרדת. בתוך הזוג עוזר לתאם מראש: מה עוזר, אור עמום, בגד מסוים, סוג מגע מסוים, ומה מעדיפים לא לדבר עליו באותו יום.

הדרך חזרה אל המגע

אחרי מחלה, החזרה לאינטימיות היא תהליך של הסכמות ברורות ולא של התגברות. זוגות שמדברים מראש על קצב, על סוג המגע ועל המילים שמותר להגיד גם באמצע, כולל "עכשיו לא", מגלים שהדרך חזרה קצרה יותר. כי "עכשיו לא" שנאמר בביטחון, ונענה בהבנה, אינו דחייה אלא בניית אמון: הרשות לעצור הופכת את ההמשך לבחירה.

חשוב לומר גם את המובן מאליו שאינו מובן מאליו: אינטימיות היא לא רק יחסי מין. חיבוק, יד ביד בנסיעה לבדיקה, קרבה רכה בלי שום "בחינה" של הגוף, כל אלה הם חלק מאותה שפה. משרד הבריאות מתייחס בעמוד העוסק בזוגיות ומיניות בזמן משבר לקרבה כחלק לגיטימי מההתמודדות הרגשית עם משבר בריאותי, ולא כמותרות שאפשר לדחות ל"אחרי".

כשיש פער בחשק ביניכם

פער בחשק אחרי מחלה הוא נפוץ מאוד, ואינו בהכרח עדות לריחוק רגשי. הגוף שעבר טיפולים, התרופות, העייפות והפחד, כולם משפיעים על הדחף. מושג שעוזר לא מעט זוגות הוא "מגע בטוח", מגע שהוסכם עליו מראש ואינו מחייב המשך. הוא מחזיר למקום את הבחירה, במקום תחושת החובה שכל כך מעייפת את שני הצדדים.

הפחד שרוצה לקבוע הכל

נבחין בין שני סוגי פחד. האחד מבקש הקשבה: הוא מדברים עליו, נרגע מעט וחוזרים לחיים. השני מבקש שליטה מלאה: הוא מחליט מה יאכלו בבית, מתי ילכו לישון, אילו תוכניות מבוטלות, וכל שיחה על עתיד נתקעת בו. הפחד השני אינו רע, הוא פשוט קיבל תפקיד שגדול מדי בשבילו.

רעיון שעוזר הוא חלוקת זמן מודעת. "חלון דאגה", זמן מוגבל ומוסכם שבו מדברים על בדיקות ותוצאות ומקבלים החלטות, לצד "חלון חיים" שבו הנושא סגור, ולו לשעתיים. בטיפול עובדים על ויסות כזה ועל חזרה לתכנון עתיד קטן, שבוע, שבועיים, בלי הבטחת ודאות לאף אחד מהצדדים.

יחד עם זאת, כשהדאגה מהישנות הופכת למצב קבוע שמנהל את כל שעות היום, זה כבר אינו דאגה טבעית אלא חרדה מתמשכת, ואז נכון להתייחס אליה כאל קושי נפרד שראוי לטיפול משלו, לצד העבודה הזוגית ולא במקומה.

כששיחה נתקלת בקיר שתיקה

התמונה מוכרת: צד אחד רוצה לדבר, ניגש, פותח, מנסה שוב. הצד השני נסגר, עונה במילה אחת, מרים טלפון. מי שנותר עם המשפטים בידיים חש לא פעם שהקיר הוא אדישות, אפילו אכפתיות מופחתת. אבל במרבית המקרים זה כמעט תמיד עניין של סגנון, לא של אכפתיות. יש אנשים שמעבדים קושי בדיבור, ויש שמעבדים בשקט, בגוף, בזמן.

לנסות "לפתוח" אדם כזה בכוח זה לנעול אותו עוד יותר. עדיף לתאם מראש את התנאים: מתי, כמה זמן, ובאיזו צורה כל אחד מסוגל לשתף. לפעמים די בשיתוף מינימלי. משפט אחד שמתאר מצב, "אני מוצפת היום", ובקשה אחת פשוטה, "תשב לידי בלי לומר כלום".

בטיפול זוגי אני עוסקת הרבה בתרגום בין סגנונות תקשורת, מהשפה של האחד לשפה של השני, עד שנוצרת שפה משותפת אחת. בלי לשפוט איזה סגנון "נכון", כי אין כזה.

שתיקה אחרי מחלה היא במרבית המקרים עניין של סגנון, לא של אכפתיות

הרפואי והזוגי באותו חדר

נסביר את המנגנון של המפגש בין שתי המערכות. הטיפול הזוגי אינו מחליף את הטיפול הרפואי ואינו מתערב בו. תפקידו לעזור לזוג לנהל את ההשפעה הרגשית של הטיפול הרפואי על הקשר: איך מקבלים החלטות משותפות, איך מתאמים מידע בלי שאחד ירגיש מוצף, איך מתכוננים יחד לשיחות עם צוות מטפל. זוג שמגיע לפגישת רופא מתואם, שבה כל אחד יודע מה השאלות שלו, חווה את הפגישה אחרת לגמרי.

קיים מידע רשמי על זכויות בני משפחה בהקשר הנפשי-רפואי, בעמוד מיצוי זכויות לבני משפחה מטפלים של משרד הבריאות, והיכרות עם הזכויות יכולה להפחית עומס ובלבול שאינם קשורים לזוגיות עצמה אך מזינים אותה.

המטרה אינה "להיות חזקים כל הזמן". מטרת הליווי, ואני מדגישה זאת, היא לשמור על יציבות ותקשורת פתוחה גם כשהמצב הרפואי משתנה. ליווי מקביל, לצד המעקב הרפואי, ולא במקומו.

טיפול זוגי מול טיפול אישי

נציג כעת השוואה תיאורטית שזוגות רבים נעזרים בה. טיפול אישי מתמקד בחוויה הפנימית של אדם אחד: הפחדים שלו, ההיסטוריה שלו, הדרך שבה הוא מתמודד. טיפול זוגי מתמקד בדפוס שבין השניים: איך מתרחקים, איך מתקרבים, איך מחליטים יחד, ומה קורה בין שני אנשים כשהם נמצאים בלחץ.

בטיפול בזוגיות אחרי מחלה לא פעם משלבים בין השניים, כי המחלה היא גם אירוע אישי וגם אירוע זוגי. במערכת השיקום הציבורית קיימת התייחסות רשמית למרכזי ייעוץ למשפחה כחלק מסל השיקום, כפי שמפורט באתר משרד הבריאות. ההחלטה בין המסלולים תלויה בשאלה אחת: מה הכי "תוקע" את הקשר כרגע. ואין לה תשובה אחידה.

ילדים ששומעים יותר משנדמה

ילד בבית שבו ההורים נמצאים בלחץ של מחלה קולט הכל. את הטון בשולחן הערב, את הטלפונים השקטים, את הסוגריים שנסגרים כשהוא נכנס לחדר. הוא לא צריך שיסבירו לו דבר כדי לדעת שמשהו קורה, ומשום שאיש לא מסביר לו, הוא ממלא את החסר בדמיון שלו, שלא פעם מפחיד יותר מהמציאות. וכך מתווסף לזוג עומס נסתר: ההורים נושאים גם את החשש ממה שהילד קולט.

העיקרון המנחה הוא פשוט לומר וקשה לבצע: לא להסתיר את המציאות מהילדים, אך גם לא להפוך אותם לשותפים רגשיים לעומס המבוגרים. ילד זקוק למשפט אמיתי אחד, בגובה העיניים, ולתחושה שיש מבוגרים שמחזיקים את הגה.

הורים שמצליחים לשמור ביניהם על שיח פתוח ורגוע, ולו קצר, מעניקים לילד ביטחון גם בלי לדבר איתו ישירות על הפחדים. אם את/ה או מישהו קרוב נמצאים במצוקה מיידית, אפשר לפנות לער"ן בטלפון 1201, בכל שעה.

החדר שמשתנה פעם נוספת

נחזור לרגע שממנו התחלנו, לאותו ערב שבו המעטפה או המשפט מבית החולים נכנסו הביתה ושינו את האוויר. אז נראה היה שזה רגע שממנו צריך להתאושש, נקודה בזמן שתיסגר כשיהיה טוב יותר. אבל הזמן מלמד משהו אחר. הבית הזה לא חוזר להיות מה שהיה, והוא גם לא נשאר במה שהפך להיות. הוא ממשיך להשתנות, שוב ושוב, וכל שינוי מבקש משני האנשים שבתוכו ללמוד מחדש, אט אט, את השפה של השלב הנוכחי.

ולכן השאלה שנשארת איננה "איך חוזרים למה שהיה". השאלה שאדם שעבר את כל מה שתואר כאן יודע, עכשיו, לשאול, היא אחרת לגמרי: איזו זוגיות אנחנו בונים עכשיו, עם מה שיש. זו שאלה שאין לה תשובה סופית, ויש בזה, אולי, מעין נחמה. כי קשר שממשיך לשאול את עצמו הוא קשר שעדיין חי.

הבית אחרי מחלה ממשיך להשתנות, וכל שינוי מבקש ללמוד מחדש את השפה של השלב הנוכחי

שאלות נפוצות

האם הטיפול הזוגי יכול להתקיים במקביל לטיפול רפואי או פסיכיאטרי?

כן, ולא פעם זו ההמלצה. הטיפול הזוגי אינו מחליף את המעקב הרפואי ואינו מתערב בו, אלא עוסק בהשפעה הרגשית של המחלה על הקשר. שאלות של אבחנה או תרופות נמצאות תמיד בידי הרופא או הפסיכיאטר, וכל שינוי בטיפול רפואי נעשה אך ורק בייעוץ איתם.

כמה נמשכת פגישה טיפולית אחת?

פגישה נמשכת בדרך כלל כשעה. הקצב הכולל של התהליך נקבע לפי מה שהזוג יכול לשאת, ולא לפי תוכנית קבועה מראש, כי ההתמודדות עם מחלה משתנה משלב לשלב.

האם חייבים לדבר בטיפול על העבר?

לא בהכרח. העבודה מתמקדת בדפוס שבין בני הזוג כרגע, באופן שבו הם מתקרבים ומתרחקים. לעיתים עולה חומר מהעבר כשהוא רלוונטי להווה, ואז הוא מקבל מקום, אך אין חובה לחזור אליו.

האם נעשה שימוש במגע פיזי בפגישות?

העבודה היא בעיקרה שיחה, וכל כלי הוליסטי כמו דמיון מודרך או נשימה מעגלית מוצע רק בהסכמה מלאה ובהתאמה למה שהזוג נוח איתו. אין כל חיוב, ואפשר תמיד לומר לא.

היכן הקליניקה נמצאת?

הקליניקה של אורטל קמר נמצאת בפרדס-חנה, ומשרתת את תושבי פרדס-חנה, חדרה והסביבה. מיקום שקט ונגיש תורם, לא פעם, לתחושת המרחב הבטוח שהטיפול זקוק לו.