אורטל קמר | מטפלת בפסיכותרפיה טראנספרסונלית וקואצ׳רית מוסמכת
בוגרת תואר ראשון במדעי ההתנהגות, מוסמכת בשיטת הטיפול האנרגטית "להאיר את ליבנו באינסוף", עם ניסיון בליווי מאות מטופלים במסעות אישיים של ריפוי, אבל והתמודדות עם אובדן. המאמר שלפניכם נכתב מתוך ניסיון קליני עשיר ומתוך הבנה עמוקה שחגים אחרי אובדן דורשים גישה שונה—גישה שמכבדת את הכאב ומאפשרת גם רגעי אור.
ליווי מטופלים בתהליכי אבל והתמודדות עם אובדן | קליניקה בפרדס-חנה | גישה הוליסטית המשלבת גוף, נפש, רוח ונשמה
תובנה מקצועית שחשוב להבין מראש:
הפער בין הציפייה החברתית לשמחה לבין המציאות הפנימית של חוסר ועצב—זהו המתח המרכזי שהופך את החגים לאתגר כה גדול עבור מי שמתמודד עם אובדן. המאמר הזה לא נועד "לתקן" את הכאב, אלא להציע כלים מעשיים שיאפשרו לכם לעבור את החג בדרך שמכבדת את מה שאתם חווים.
חגים אחרי אובדן: איך מתמודדים עם כאב וזיכרון בעונת החגים?
עונת החגים מגיעה, והרחובות מתמלאים בריחות של אוכל חגיגי, בשירים מוכרים ובהתרגשות של התכנסות משפחתית. אבל מה קורה כשדווקא התקופה הזו, שאמורה להיות מלאה בשמחה וחום, מעוררת גל של כאב וגעגוע עמוק? חגים אחרי אובדן הם חוויה שמלווה אנשים רבים, במיוחד כשמדובר בראש השנה באבל או בחג בלי יקיר שהיה חלק בלתי נפרד מהשולחן, מהמנהגים ומהזיכרונות.
הפער בין הציפייה הקולקטיבית לשמחה לבין המציאות הפנימית של חוסר ועצב יוצר מתח רגשי שלא תמיד קל לתאר במילים. המאמר הזה נכתב כדי להציע כלים, תובנות ומרחב—לא כדי "לתקן" את הכאב, אלא כדי לאפשר לכם לעבור את החג בדרך שמכבדת את מה שאתם חווים, ואולי גם למצוא רגעים של נחמה בתוך הגעגוע.
מה זה "חגים אחרי אובדן" ולמה זה מרגיש אחרת מכל תקופה אחרת?
חגים אחרי אובדן הם לא סתם "עוד ימים קשים" בלוח השנה. הם תקופה שבה הגעגוע והחוסר מתנגשים בציפייה החברתית לשמחה, ולכן הרגש עולה בעוצמה גבוהה יותר מאשר ביום רגיל. החג, מטבעו, בנוי סביב טקסים, שולחן משפחתי, שירים ומנהגים—וכל אחד מהם מפעיל זיכרונות שמחדדים את תחושת החיסרון.
הפער בין "איך זה צריך להיראות" לבין "איך אני באמת מרגיש/ה" מייצר לחץ ובדידות, לעיתים דווקא בתוך חדר מלא באנשים. לפי משרד הבריאות, תופעת "דכדוך חגים" מוכרת וידועה, ובמיוחד אחרי אובדן—היא מקבלת ממד עמוק ומורכב יותר.
למה החגים הראשונים אחרי אובדן מרגישים הכי קשים?
כי זו הפעם הראשונה שהמוח והלב "לומדים" מציאות חדשה: חג בלי האדם שהיה חלק מהטקס. יש ציפייה לא מודעת שהכול יהיה כמו פעם, שהקול המוכר יישמע מהמטבח, שהכיסא ההוא יהיה תפוס—ואז מגיע השבר.
מקרה מהשטח:
הטריגרים יכולים להיות דברים שנראים קטנים: כיסא ריק ליד השולחן, ברכה שהיה/ה תמיד אומר/ת, תפקיד שהיה לו/לה בהכנות לחג. הריקנות בחגים אינה רק היעדר פיזי, אלא גם היעדר תפקיד, היעדר מסורת שהייתה קשורה לאדם הספציפי הזה. כל פרט קטן—הריח של מאכל מסוים, שיר שנשמע ברקע—יכול לעורר גל של געגוע חד ובלתי צפוי.
האם זה נורמלי לא לרצות לחגוג בכלל?
כן, לגמרי. חוסר רצון לחגוג הוא תגובה טבעית לאבל, במיוחד בשנה הראשונה, ואין שום "חובה רגשית" לשמוח. אבל לא עובד לפי לוח שנה, והוא לא מתחשב בתאריכים חגיגיים.
מי שמרגיש/ה שאין כוח או רצון להשתתף בחגיגה מלאה—זה בסדר גמור. אפשר לבחור "גרסה רכה" של חג: ביקור קצר יותר, סביבה שקטה יותר, פחות אנשים. אפשר גם להחליט להישאר בבית ולעשות משהו שמרגיש נכון—בלי תחושת אשמה. הדבר החשוב הוא לא להיכנע ללחץ חיצוני שאומר "את/ה חייב/ת להגיע", אלא להקשיב למה שהגוף והנפש צריכים.
טיפ מומחה:
מותר להגדיר יעד מינימלי: "לעבור את הערב בשלום". זה מספיק. לא צריך לשאוף לחוויה מושלמת או לציפיות גבוהות—מספיק פשוט לעבור.
איך מתמודדים עם ראש השנה באבל כשכולם מדברים על "שנה חדשה"?
ראש השנה נושא איתו משמעות כפולה: מצד אחד חשבון נפש ותקווה, מצד שני—תחושה שהעולם ממשיך קדימה בזמן שאת/ה עדיין מנסה להבין את ההפסד. אפשר להחזיק תקווה בלי למחוק עצב. לא חייבים "להתחיל מחדש"; מספיק "להמשיך קדימה צעד קטן" תוך כבוד לכאב.
טקס קטן שמחבר בין זיכרון לתקווה
אפשר ליצור רגע קצר ומוגדר של חיבור לפני הקידוש או בתחילת הארוחה: הדלקת נר לזכר היקיר/ה, אמירת משפט קצר או כוונה פנימית שקטה. הרגע הזה לא צריך להיות ארוך או דרמטי—הוא פשוט נותן מקום לנוכחות שחסרה, ואז מאפשר לחג להמשיך.
תובנה מקצועית:
בגישה הטראנספרסונלית, שאני עובדת לפיה, יש ערך רב לחיבור הפנימי הזה—ההכרה שגוף, נפש, רוח ונשמה הם מכלול אחד, ושרגע של כוונה יכול להכיל גם כאב וגם אור.
מה עושים בארוחת חג כשפתאום מגיע גל בכי או חרדה?
ההמלצה הכי חשובה היא להכין מראש "תוכנית יציאה"—לא בתור בריחה, אלא בתור רשת ביטחון. כשיש תוכנית, הגל עצמו פחות מפחיד. מספיק משפט קצר שמוכן מראש, כמו "אני רגע נושם/ת בחוץ וחוזר/ת", ואדם אחד בסביבה שיודע שאולי יהיה רגע קשה.
עוגנים גופניים שעוזרים ברגעים קשים:
- כוס מים קרים
- נשימות עמוקות—שאיפה לספירה של 4, נשיפה לספירה של 6
- מגע קר על הפנים או הידיים
- הליכה קצרה מחוץ לחדר
איך מבקשים מהמשפחה לא לעשות מזה "סיפור"?
תיאום ציפיות מראש הוא המפתח. אפשר להגיד בפשטות: "אם אצא לכמה דקות—זה עוזר לי, ואני חוזר/ת. אל תדאגו ואל תעשו מזה עניין." רוב בני המשפחה רוצים לעזור אבל לא יודעים איך, ומשפט קצר וברור מסיר מהם את חוסר הוודאות ומאפשר לכולם לנשום.
איך מציבים גבולות למשפחה בחגים בלי להיכנס לעימות?
גבולות בחג עובדים הכי טוב כשמנסחים אותם בשפת "אני צריך/ה" במקום "אתם תמיד…". מספיק לבחור שני גבולות בלבד: למשל, משך הביקור ונושאי שיחה מסוימים. אפשר להחליט מראש שהביקור יימשך שעתיים ולא ארבע, שאת/ה יושב/ת ליד אדם שמרגיש בטוח, ושנושא מסוים עולה רק אם את/ה פותח/ת אותו.
נוסח קצר להודעה לפני החג:
"חשוב לי להגיע, אבל אני אשאר עד שעה מסוימת, ואם יהיה לי קשה אצא רגע. תודה שאתם מבינים."
פשוט, ישיר, ומגן—גם עליכם וגם על הדינמיקה המשפחתית.
תרחיש: מישהו מאחל "חג שמח" וזה מכאיב—מה עונים?
רוב האנשים שמאחלים "חג שמח" עושים את זה מתוך כוונה טובה ולא מתוך חוסר רגישות. אפשר לענות משפט ניטרלי שמכבד את הכוונה בלי לבטל את הכאב:
"תודה, מאחל/ת גם לך—זה חג מורכב בשבילי השנה."
מותר גם פשוט לחייך או להנהן בלי להסביר. אין חובה לחשוף את הפנימיות שלכם מול כל אדם, ותגובה קצרה ומנומסת מגינה עליכם ושומרת על האנרגיה הרגשית.
איך מכבדים את הזיכרון של היקיר/ה בתוך החג בלי להפוך את הכול לאזכרה?
המפתח הוא לבחור מחווה אחת או שתיים—קטנות, מוגדרות בזמן—שנותנות מקום לזיכרון ואז מאפשרות לחג להמשיך בזרימה שלו. "רגע זיכרון" של דקה, סיפור קצר, ברכה, שיר שהיה אהוב—כל אלה יכולים ליצור חיבור משמעותי בלי שהחג כולו הופך לאזכרה.
דוגמאות למחוות קצרות שמתאימות לשולחן חג
- "כל מי שרוצה אומר זיכרון טוב אחד"—רק למי שרוצה, בלי לחץ
- הנחת כוס או צלחת סמלית
- תמונה קטנה ליד הנרות
- תרומה או מעשה טוב לזכר הנפטר/ת
חשוב לוודא שהמחווה מחזקת ולא מציפה—ולכן כדאי לתאם מראש עם בני המשפחה מה מרגיש נכון לכולם.
איך מתמודדים עם ילדים בחגים אחרי אובדן?
ילדים צריכים אמת פשוטה לפי גיל, מסגרת ברורה ומרחב לשאלות. לפי משרד הבריאות, ילדים מבטאים אבל בצורות שונות בהתאם לגילם—לעיתים דרך התנהגות ולא דרך מילים.
מה לספר לילדים מראש:
- מי מגיע לחג
- מתי הולכים
- מה קורה אם מתגעגעים
אפשר לתת להם תפקיד קטן שמייצר תחושת שליטה—להדליק נר, לבחור פרח לשולחן, להכין כרטיס ברכה עם ציור.
משפטים פשוטים לפי גיל
לילדים צעירים: "גם אם אנחנו עצובים, אנחנו עדיין משפחה, ועדיין מותר לצחוק."
לילדים גדולים ונוער: "החג הזה שונה, ואני רוצה לדעת מה את/ה צריך/ה."
הפשטות והכנות הן המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לילד באבל.
האם צריך לדבר על הנפטר/ת בשולחן החג או להימנע?
אין כלל אחד שמתאים לכולם. הכי נכון להסכים מראש—כמשפחה—על "כן/לא/כמה". יש אנשים שזקוקים לדיבור כדי לעבד את הרגש, ויש כאלה שצריכים שקט כדי להחזיק מעמד. הסכמה משפחתית מונעת פיצוצים ומתחים.
הצעה מעשית:
"מזכירים בתחילת הערב שתי דקות, ואחר כך ממשיכים"—כך נותנים מקום לכבוד ולזיכרון בלי ששקע רגשי שולט בכל הערב.
טעות נפוצה: להתייחס לאשמה כאילו היא שוברת את הנאמנות ליקיר/ה
טעות נפוצה:
אחד הדברים הכי קשים בחגים אחרי אובדן הוא הרגע שבו פתאום צוחקים, נהנים מהאוכל או מרגישים חיבור—ואז מציף גל של אשמה. "איך אני יכול/ה ליהנות כשהוא/היא לא פה?"
זו תחושה מאוד אנושית, אבל חשוב להבין: הנאה רגעית לא מבטלת אהבה ולא "בוגדת" בזיכרון. אבל כולל תנודות—עצב, הקלה, צחוק, בכי—וכולן חלק מהתהליך.
אפשר להחליף מחשבה: "הרגע הטוב הזה הוא חלק מהחיים שהיקיר/ה רצה בשבילי."
לפי מידע של משרד הבריאות על רגשות מורכבים באבל, תנודות אלה הן חלק טבעי ובריא מתהליך ההתאוששות.
מה עושים אם המשפחה מצפה שאהיה "כמו פעם" בחגים?
לעיתים קרובות בני משפחה דוחפים לחזרה ל"נורמליות" לא מתוך חוסר אכפתיות, אלא כי הם עצמם נלחצים מהעצב ומנסים "לתקן" את המצב.
ניסוח שעוזר:
"אני מגיע/ה, אבל אני לא אותו אדם השנה, ואני צריך/ה שתהיו לידי בלי לשאול כל הזמן אם הכול בסדר."
במקום "אל תלחצו עליי", אפשר לומר: "פשוט שבו לידי ותהיו שם."
איזה סוג חג מתאים לי השנה? טבלת השוואה לבחירה מודעת
הבחירה הנכונה היא זו שמקטינה הצפה רגשית ומגדילה תחושת ביטחון. הנה מיפוי שיכול לעזור להחליט:
אין בחירה "נכונה" או "לא נכונה". מה שחשוב הוא שההחלטה תהיה מודעת—לא מתוך לחץ חיצוני, אלא מתוך הקשבה לצורך האמיתי.
מתי הכאב בחגים הוא סימן שצריך לפנות לעזרה מקצועית?
יש הבדל בין עצב שמגיע ועובר לבין מצוקה שמשתקת. אם אתם חווים:
- דכדוך עמוק שלא מרפה
- חרדה שמונעת שינה או תפקוד
- מחשבות ייאוש או תחושה שאין טעם
אלו סימנים שמצדיקים פנייה לאיש מקצוע. זה לא חולשה, זו אחריות כלפי עצמכם. לפי משרד הבריאות, הפנייה לעזרה מקצועית בתקופות של מצוקה בחגים היא צעד של אומץ ולא של כישלון.
לאן פונים כשצריך אוזן קשבת?
ישנם מוקדי עזרה ראשונה נפשית שזמינים גם בתקופת החגים. ער"ן מציע קו סיוע טלפוני ואונליין עם מתנדבים מוכשרים. קופות החולים מפעילות מוקדי תמיכה רגשית טלפונית, ומרכזי ייעוץ למשפחות ברחבי הארץ מעניקים סיוע פרטני וקבוצתי.
לפירוט מלא על אפשרויות הסיוע, אפשר לעיין בעמוד מוקדי סיוע לעזרה ראשונה נפשית של משרד הבריאות.
הגישה ההוליסטית: למה חשוב לטפל גם בגוף כשהנפש כואבת?
אבל לא "יושב" רק בראש. הוא מתבטא בגוף—במתח בכתפיים, בקיבה הפוכה, בעייפות שלא עוברת, בנשימה רדודה.
תובנה מקצועית:
בגישה שרואה את האדם כמכלול של גוף, נפש, רוח ונשמה, הטיפול לא ממוקד רק בסימפטום או במחשבה, אלא נוגע בכל השכבות. כלים כמו נשימה מעגלית, דמיון מודרך ומיינדפולנס יכולים לעזור לשחרר את הגוף מ"החזקת" האבל ולאפשר זרימה רגשית בריאה יותר. הגוף הוא בית מקדש, ולו חשיבות רבה—במיוחד בתקופות שבהן הנפש עוברת סערה.
בדיקה עצמית: איך אני יודע/ת אם אני מתמודד/ת בצורה שמשרתת אותי?
לא צריך שאלון מקצועי כדי לעצור רגע ולבדוק עם עצמכם. הנה כמה שאלות שכדאי לשאול לפני החג, במהלכו ואחריו:
אם זיהיתם כמה תגובות בעמודה הימנית—זה הזמן להרים טלפון לאיש מקצוע או למוקד סיוע. אין צורך לחכות שיהיה "מספיק גרוע".
מה קורה אחרי החגים? הגעגוע לא נעלם עם הסוכה
אנשים רבים מתמקדים בהישרדות של החג עצמו, אבל שוכחים שאחרי הערב—מגיע הבוקר. לפעמים דווקא היום שאחרי החג הוא הקשה ביותר, כשהאדרנלין יורד והשקט חוזר.
טיפ מומחה:
תכננו גם את "היום שאחרי": לא למלא את היומן בפגישות, לתת לעצמכם מרחב טיפולי פנימי, ואולי פשוט לצאת להליכה, לנשום, ולהרגיש.
איך הליווי המקצועי של אורטל קמר יכול לעזור בתקופה הזו?
השיטה המקצועית שלי:
בתהליך פסיכותרפי הוליסטי, לאט לאט נגלה ונחקור יחד את מה שעולה—לא רק את המחשבות, אלא גם את מה שהגוף מספר, את הדפוסים שחוזרים, ואת המקומות שבהם הכאב "נתקע".
הליווי שאני מציעה בקליניקה בפרדס-חנה מתאים למי שמחפש/ת מרחב של קבלה ללא שיפוטיות, אוזן קשבת, וכלים שעוזרים לא רק לעבור את החג—אלא גם לבנות מחדש קשר עם עצמכם ועם הזיכרון. השילוב של שיטות כמו נשימה מעגלית, דמיון מודרך ופסיכותרפיה טראנספרסונלית מאפשר מענה שנוגע בגוף, בנפש וברוח—ולא רק ב"ראש".
שאלות נפוצות
האם תהליך טיפולי יכול לעזור גם אם האובדן היה לפני שנים רבות?
בהחלט. אבל לא נעלם עם הזמן—הוא משתנה. לעיתים דווקא אחרי שנים מגיעה שכבה חדשה של עיבוד, במיוחד כשמשהו בחיים משתנה (נכד/ה חדש/ה, שינוי מגורים, חג שמביא זיכרון). תהליך טיפולי יכול לפתוח דלת לעיבוד שלא קרה בזמנו.
האם מותר לילדים לראות את ההורים בוכים?
כן, בגבולות. כשילד רואה הורה עצוב ושומע הסבר פשוט—"אני מתגעגע/ת, ואני גם בסדר"—הוא לומד שרגשות הם חלק מהחיים ושאפשר להכיל אותם. מה שמפחיד ילדים הוא לא הבכי עצמו, אלא התחושה שההורה "נשבר" ואין מי שישמור עליהם.
מה ההבדל בין עצב "רגיל" בחגים לבין דיכאון שדורש טיפול?
עצב שמגיע כגלים, מאפשר תפקוד בסיסי ומלווה ברגעים של הקלה—הוא חלק טבעי מאבל. כשהעצב שולט בכל רגע, מונע שינה ואכילה, מלווה בתחושת חוסר ערך או ייאוש שלא מרפה—כדאי לפנות לעזרה מקצועית.
איך מתמודדים כשבני זוג מתאבלים באופן שונה?
כל אדם מתאבל אחרת—אחד צריך לדבר, השני צריך שקט; אחד רוצה לחגוג, השני רוצה לדלג. ההבדל הזה לא מעיד על "פחות אהבה" אלא על סגנון עיבוד שונה. שיחה פתוחה על הצרכים השונים, ולעיתים גם ליווי מקצועי זוגי, יכולים למנוע ריחוק ולחזק את הקשר.
מה עושים אם לא רוצים ללכת לאירוע משפחתי אבל מרגישים אשמה?
האשמה הזו מגיעה לעיתים מציפייה שהפנמנו—"אני חייב/ת להיות שם." מותר לבדוק מאיפה הציפייה הזו מגיעה: האם היא שלי? האם היא משרתת אותי? לפעמים ההחלטה הנכונה היא ללכת לזמן קצר, ולפעמים ההחלטה הנכונה היא לא ללכת בכלל—ולהסביר בפשטות: "השנה אני שומר/ת על עצמי."
האם יש ערך בליווי טיפולי דווקא לפני עונת החגים?
מאוד. הכנה רגשית לפני החג—זיהוי הטריגרים הצפויים, תכנון תוכנית יציאה, תרגול כלים כמו נשימה ומיינדפולנס—יכולה להפחית משמעותית את עוצמת ההצפה. זה כמו לצאת לדרך עם מפה במקום להיכנס ליער בלי כיוון.
החלל שנוצר לא נעלם, אבל האופן שבו אנחנו מתייחסים אליו יכול להשתנות.
עונת החגים היא הזמנה—לא לשכוח, ולא להישבר, אלא למצוא את הדרך שלכם להחזיק גם געגוע וגם חיים.
אם את/ה מרגיש/ה שאת/ה צריך/ה מרחב בטוח, אוזן קשבת וכלים מעשיים לעבור את התקופה הזו—
אודות הכותבת
אורטל קמר
בוגרת תואר ראשון במדעי ההתנהגות, מוסמכת בשיטת הטיפול האנרגטית "להאיר את ליבנו באינסוף", קואצ'רית בתקשורת והקשבה ומטפלת בפסיכותרפיה טראנספרסונאלית. מלווה מטופלים במסע אישי לריפוי דרך הקשבה, עדינות וקבלה.
