טיפול באיך לעזור למכור במשפחה מתוך תמיכה והבנה

עזרה לבן משפחה של אדם המתמודד עם התמכרות

המילה "מכור" במאמר הזה מתייחסת לאדם שנקלע להתמכרות, לחומרים, לאלכוהול או להימורים, ולא לאדם שמוכר משהו. ההבהרה הזו נחוצה, משום שרבים מגיעים לחיפוש הזה מתוך בלבול לשוני, וממשיכים הלאה בלי למצוא את מה שחיפשו באמת.

מי שמחפש איך לעזור למכור במשפחה כבר יודע בדרך כלל שהתשובה הפשוטה לא עובדת. ניסו לדבר. ניסו לשכנע. ניסו להפחיד, ניסו לפייס, ניסו לשלם ולסגור קצוות. משהו במערכת המשפחתית ממשיך לנוע במעגל שחוזר על עצמו, והתחושה שנשארת היא של מאמץ עצום שלא מזיז דבר.

הרעיון המרכזי כאן פשוט לניסוח וקשה מאוד לביצוע. עזרה אמיתית מתרחשת כששני דברים קורים יחד, קשר אנושי שאינו שיפוטי לאדם עצמו, לצד גבולות שמפסיקים להזין את ההתמכרות. אחד בלי השני נוטה להתפרק. קשר בלי גבול הופך לדלק, וגבול בלי קשר הופך לניתוק.

הדברים שיובאו כאן נכתבים מנקודת מבט טיפולית רגשית והוליסטית, זו שאני עובדת ממנה בקליניקה שלי, ומתוך הבנה שבן משפחה של אדם עם התמכרות נושא משא משלו שכמעט אף אחד לא שואל עליו.

זמן קריאה: 11 דקות

תוכן עניינים

• למה זה כל כך מתיש
• בין תמיכה לאפשרה
• הצלה שהפכה להרגל
• מתי בכלל אפשר לדבר
• לפתוח בלי להאשים
• כשהוא לא מודה בכלום
• גבול הוא החלטה שלך
• שאלת הכסף
• להתמודד עם השקרים
• כשהוא מסרב לטיפול
• לתאם קו בין בני הבית
• הילדים שרואים הכל
• כשיש נסיגה
• לשמור על מי שנשאר
• המרחב שבו מניחים הכל
• כשזה כבר לא בטוח
• נוכחות וגבול מאותה אהבה

למה זה כל כך מתיש

התמכרות משנה את כללי המשחק בבית עוד לפני שמישהו מודה שיש בעיה. אמון, שהוא הדבר הבסיסי ביותר בין אנשים שגרים יחד, הופך לנכס מתכלה. משפט שנאמר בבוקר כבר לא בהכרח תקף בערב, והזיכרון של בני הבית מתחיל להתקיים בשני עותקים סותרים.

משרד הבריאות, בעמוד ההסבר שלו על מהות ההתמכרות ותפקוד יומיומי, מתאר את ההתמכרות כמצב שפוגע בתפקוד ובשגרה, ולא כשאלה של רצון טוב או של אופי. ההבחנה הזו חשובה מאוד לבני המשפחה, משום שהיא מסירה מעט מהעלבון האישי שמתלווה לכל הפרה של הבטחה.

הרגשות שעולים בבית כזה אינם אבחנה ואינם הפרעה. אשמה, כעס, בושה מול השכנים, פחד מהצלצול בטלפון, ותקווה שמתנפצת בפעם החמישית ומתחילה להיראות מסוכנת מעצם קיומה.

ואז קורה הדבר שקשה ביותר לזהות מבפנים. חיי המשפחה מתחילים להתכוונן סביב מצב הרוח של אדם אחד, כמו בית שכל חדריו מסודרים ביחס לחדר אחד שאיש אינו יודע מה יקרה בו הערב. השחיקה של בני משפחה אינה נובעת מאירוע גדול אחד, אלא מהכיוונון המתמיד הזה.

בין תמיכה לאפשרה

ההבחנה המעשית ביותר שאפשר להחזיק ביד היא זו שבין תמיכה ובין אפשרה. תמיכה מקדמת אחריות ופנייה לטיפול. אפשרה מרככת את ההשלכות של ההתמכרות, וכך מאפשרת לה להמשיך בלי מחיר.

נמחיש. לעזור לברר אילו מסגרות טיפול קיימות באזור, להסיע לפגישה, לשבת בחדר ההמתנה, זו תמיכה. לתת כסף מזומן "רק הפעם", להתקשר למעסיק ולומר שיש שפעת, לכסות חוב שנוצר בלילה, זו אפשרה.

ראוי להדגיש שאין כאן שום מבחן מוסרי. בני משפחה שמכסים חוב אינם אנשים חלשים ואינם שותפים לדבר עבירה, הם אנשים שאוהבים ומנסים למנוע אסון מיידי.

יחד עם זאת, ההבחנה עוזרת בהחלטות היומיומיות הקטנות, אלה שמתקבלות בשש בבוקר במטבח בלי זמן לחשוב. השאלה אינה "האם אני אדם טוב", אלא "האם הפעולה הזו מקרבת אותו לטיפול או מרחיקה ממנו את המחיר".

הצלה שהפכה להרגל

האם החיים שמנוהלים כאן הם החיים של המשפחה, או החיים שלו?

יש דפוס שנוצר לאט לאט, בלי החלטה, ולכן גם בלי מודעות. בודקים את הכיסים. מריחים את האוויר בכניסה הביתה. סופרים כסף. מתקנים נזקים לפני שמישהו יראה. מוותרים על ארוחה, על שינה, על פגישה עם חברה, כי אולי הערב יקרה משהו וצריך להיות זמינים.

אין כאן רשימת סימנים לסמן בעצמך. יש הזמנה להתבוננות עדינה, מהסוג שאפשר לעשות רק כשלא מאשימים את עצמנו בזמן שמסתכלים.

ההצלה האוטומטית הזו נשענת לא פעם על משהו עמוק בהרבה מהמצב הנוכחי. אצל אנשים מסוימים היא נשענת על נטייה כרונית לרצות אחרים ועל פחד ותיק מעימות, כזה שהתחיל הרבה לפני שההתמכרות נכנסה לבית. בעבודה טיפולית אפשר לגעת אט אט בשורש הזה, ולא רק בהתנהגות שנראית על פני השטח.

מתי בכלל אפשר לדבר

שתי תמונות. הראשונה, שתיים לפנות בוקר, הוא חוזר, מישהו מחכה בסלון עם האור דולק והמשפט כבר מוכן בפה. השנייה, יום שלישי בארבע אחר הצהריים, שניהם פיכחים יחסית, אין לאן למהר.

רק אחת מהן היא שיחה. השנייה היא פריקה, והיא מובנת לגמרי, אבל היא לא תשנה דבר.

במרבית המקרים כדאי לבחור זמן שבו יש סיכוי להקשבה, בלי לחץ של שעה, בלי קהל, ובלי השפעה של חומר. אפשר אפילו לתאם אותו מראש במשפט קצר, כמו "אני רוצה לדבר איתך עשר דקות מחר בערב, בלי ויכוח, רק להגיד לך משהו".

שיחות שיא באמצע ריב נזכרות היטב, אך רק מבחינת עוצמת הכאב שבהן. התוכן שלהן נעלם.

לפתוח בלי להאשים

הפתיחה השכיחה ביותר היא גם זו שסוגרת את השיחה בשלוש שניות. "אתה הורס לנו את החיים" הוא משפט אמיתי, לעיתים קרובות מדויק לחלוטין, וחסר תועלת מוחלטת ברגע שנאמר.

העיקרון הפשוט הוא מעבר ממשפטי "אתה" למשפטי "אני". לא "אתה שקרן", אלא "אני לא ישנה בלילות ואני מפחדת". לא "אתה בזבזת שוב", אלא "ראיתי שחסר כסף בחשבון ואני מודאגת".

ההבדל אינו קוסמטי. משפט "אני" אינו ניתן להכחשה, משום שאיש אינו יכול להתווכח עם מה שאדם אחר מרגיש, בעוד שמשפט "אתה" מזמין מיד הגנה.

הטון חשוב לא פחות מהתוכן. קצר, יציב, בלי דרמה, בלי דמעות שנשפכות כאמצעי לחץ. תקשורת מקרבת במשבר אינה עניין של מילים יפות, היא עניין של ויסות עצמי מספיק כדי שהמילים יישמעו.

כשהוא לא מודה בכלום

"הוא בכלל לא חושב שיש בעיה, אז על מה בדיוק נדבר".

זו ההתנגדות שחוזרת יותר מכל אחרת, והיא נכונה. הכחשה אינה שקר פשוט, היא חלק מהאופן שבו ההתמכרות שומרת על עצמה. לכן ויכוח על השאלה "האם יש בעיה" הוא ויכוח שלא מסתיים ולא מכריע.

מה שאפשר לעשות במקום הוא לוותר על ההוכחה ולעבור לתיאור. עובדה, השפעה, בקשה קטנה. "בשבוע שעבר לא הגעת לעבודה שלושה ימים. אני מפחדת שתאבד את המקום. אני מבקשת שתבוא איתי לפגישת ייעוץ אחת, רק אחת, בלי התחייבות להמשך".

משרד הבריאות מקדיש עמוד שלם לשאלה כיצד לעודד אדם מכור לפנות לטיפול, ומדגיש בו את מקומה של המשפחה כגורם שעשוי לחזק את הפנייה או להחליש אותה. הצעד הקטן והמוגדר עדיף כמעט תמיד על הדרישה הגדולה.

גבול הוא החלטה שלך

גבול אינו ניסיון לשלוט באדם אחר. גבול הוא החלטה על ההתנהגות של מי שמציב אותו.

"תפסיק לשתות" אינו גבול, זו משאלה. "אם תיכנס הביתה שתוי, אני לוקחת את הילדים ונוסעת לאמא שלי ללילה" הוא גבול, משום שהוא ספציפי, ניתן לביצוע ותלוי רק במי שאמר אותו.

גבול טוב הוא גבול שמתכוונים לקיים. איום שלא יבוצע גרוע בהרבה מהיעדר גבול, משום שהוא מלמד את המערכת כולה שהמילים כאן אינן מחייבות.

כאן נכנס הקושי האמיתי. הצבת גבול מעוררת אצל בני משפחה גל של אשמה שמגיע מרובד עמוק מאוד, לעיתים מהילדות עצמה, ובראש עולה משפט כמו "אם אני עוזבת עכשיו, אני אחראית למה שיקרה לו". התמודדות עם תחושת אשמה היא עבודת עומק בפני עצמה, וניתן לומר כי בלעדיה גבולות רבים קורסים תוך ימים.

שאלת הכסף

זו השאלה שנשאלת יותר מכל שאלה אחרת, והיא נשאלת בדרך כלל בלילה, אחרי בקשה נוספת.

הטבלה נכונה בשינויים קלים בין מי שמכור לחומרים, מי שמכור להימורים ומי שמכור לאלכוהול. מטבע הדברים ההבדל בין המצבים משמעותי, אבל התנועה הבסיסית של הכסף הלא מפוקח דומה.

להתמודד עם השקרים

שקר בהקשר של התמכרות אינו בהכרח אמירה על אופיו של אדם. הוא לא פעם חלק מהמנגנון עצמו, שמירה על הגישה לחומר, על השקט, על הדימוי העצמי שכבר בקושי מחזיק. אין בכך שום הצדקה לפגיעה שהוא גורם.

מי שמנסה להשיג הודאה מלאה נכנס לתפקיד של חוקר, והתפקיד הזה שוחק את שני הצדדים ואינו מוביל לשום מקום.

המטרה השימושית יותר היא בטיחות, גבולות ועובדות שניתנות לאימות. לא "תגיד לי את האמת", אלא "אני לא מנהלת חקירה. אני צריכה לדעת שני דברים בלבד, האם נהגת היום, והאם יש חומר בבית שהילדים יכולים להגיע אליו".

שאלה ממוקדת מקבלת לעיתים תשובה. שאלה כוללת מקבלת סיפור.

כשהוא מסרב לטיפול

"אני לא צריך אף אחד, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה". ואז מה.

אז מחזיקים שני מסרים במקביל, ולא מוותרים על אף אחד מהם. הראשון, אנחנו איתך כאדם, הדלת לקשר פתוחה, אתה עדיין הבן שלנו או האח שלנו. השני, אנחנו לא משתפים פעולה עם ההתמכרות, לא בכסף, לא בכיסוי ולא בשקט.

קיימות מסגרות מקצועיות שאפשר לעזור לאדם להגיע אליהן כשהוא מוכן, החל מהרווחה המקומית ועד מסגרת טיפולית בהתמכרות, וטוב לברר אותן מראש כדי שהמידע יהיה מוכן ברגע שייפתח חלון.

יתר על כן, גם כשהאדם עצמו מסרב, המשפחה יכולה להיכנס לתהליך. משרד הבריאות מתייחס בהרחבה לתמיכה משפחתית במכורים ובמחלימים, ומדגיש שההתמודדות המשפחתית היא נושא בפני עצמו. ייעוץ מקצועי בשלב הזה עשוי להקטין את הכאוס בבית גם בלי שיתוף פעולה של מי שנמצא בהתמכרות.

לתאם קו בין בני הבית

בבית שבו כל אחד מחליט לבד נוצרת חלוקת תפקידים שאיש לא בחר בה. אחד נעשה הקשוח, אחר נעשה הרך, וההתמכרות לומדת מהר מאוד למי לפנות בשעה שתיים בלילה.

תיאום קו אינו קשיחות. הוא פשוט מונע מצב שבו אותה בקשה מקבלת שלוש תשובות שונות.

יש כמה תחומים שכדאי להכריע בהם מראש, בשיחה נפרדת בלי האדם עצמו. כסף, האם ובאילו תנאים אפשר ללון בבית, מה קורה כשיש אלימות מילולית, נהיגה, ומה מותר בנוכחות הילדים.

נוסיף החלטה אחת שנשכחת תמיד. מי מדבר ומתי. כשחמישה אנשים מדברים על אותו נושא באותו שבוע, נוצרת הצפה שמזמינה בריחה, ולא נוצרת שום הבנה.

הילדים שרואים הכל

ילד בן שבע שואל למה אבא ישן בסלון. ילדה בת שתים עשרה לא שואלת כלום, מסדרת את החדר שלה, מקבלת ציונים טובים, ומתחילה לכאוב בבטן בכל בוקר.

ההגנה הראשונה על ילדים אינה הסבר, היא יציבות. שעות קבועות, מבוגר אחד לפחות שאפשר לסמוך על התגובה שלו, וכללים שלא משתנים לפי מצב הרוח בבית.

ואז מגיעות המילים, והן צריכות להיות מותאמות גיל ונכונות. "לאבא יש מחלה שגורמת לו לשתות, זה לא בגללך, ואנחנו מטפלים בזה" עדיף על שתיקה ועדיף בהרבה על "הכל בסדר". הבטחות שווא כמו "מחר זה ייגמר" פוגעות באמון של הילד בעצמו, משום שהוא רואה במו עיניו שזה לא נגמר.

כשהמתח נמשך לאורך זמן, תמיכה רגשית לילד היא שיקול ממשי. ילדים שמגיעים לקליניקה שלי מתוך בתים מתוחים מביאים את זה בגוף, בשינה, בבטן, בציור, הרבה לפני שהם מביאים את זה במילים.

כשיש נסיגה

נסיגה מרגישה כמו סוף. היא אינה סוף, והיא גם אינה הוכחה שהכל היה הצגה.

אחרי חודשי ניקיון, שימוש חוזר מגיע לרוב אחרי הצטברות של דחפים, טריגרים ורגעים שבהם המערכת נשארה בלי מענה. משרד הבריאות מתייחס להתמכרות כמצב כרוני שבו הישנות היא חלק אפשרי מהתהליך, ולא כישלון חד פעמי של אדם.

מה שנדרש הוא חזרה לבסיס, ולא המצאה של משהו חדש. הגבולות חוזרים, האפשרה נעצרת שוב, החיבור לגורם המקצועי מתחדש, והשיחה נדחית לשעה שבה הסערה כבר ירדה.

יש הבדל בין החזרת אחריות ובין ענישה. "אתה משלם על החלון שנשבר" מחזיר אחריות. "אני לא מדברת איתך חודש" הוא בדרך כלל נקמה שמחופשת לגבול, והיא מרחיקה בלי ללמד דבר.

לשמור על מי שנשאר

כאן מגיע החלק שכמעט לא נכתב עליו בבית, אף שהוא נמצא בו כל הזמן.

מי שמתמסר לתפקיד המציל שוקע לאט לאט לתוך זהות שלמה שנבנתה סביב אדם אחר, עד שקשה לזכור מה היה שם קודם. אני רואה את זה הרבה בעבודה עם בני משפחה. השאלה "מה שלומך" נענית בדיווח מפורט על מצבו של האחר.

עמוד ייעודי של משרד הבריאות על שמירה עצמית של בני משפחה תומכים עוסק בדיוק בשחיקה הזו ובצורך של המשפחה בתמיכה משלה, ולא רק במסירות.

הצעדים המוחשיים אינם מרשימים ולכן קל לזלזל בהם. להחזיר שעת שינה. לאכול ארוחה שלמה בישיבה. לחזור לעבודה או לחברה שנעלמה מהיומן. לשבת עשר דקות בשקט שבהן איש לא צריך כלום.

בעבודה טיפולית עם בני משפחה, ובכלל זה בעבודת נשימה מעגלית שבה הגוף מתחיל להרפות מהדריכות שהוא נושא חודשים, אפשר לבחון אט אט את הגבול הדק שבין אהבה ובין היעלמות עצמית.

המרחב שבו מניחים הכל

מה נשאר מהאדם שהיה כאן לפני ההתמכרות של מישהו אחר? מה הוא רצה? ממה נהנה? מתי בפעם האחרונה עשה משהו שלא היה קשור למשבר?

השאלות האלה נשמעות מותרות ואינן מותרות. הן החומר שממנו בנוי הכוח להחזיק גבול לאורך זמן.

בפסיכותרפיה טראנספרסונלית מתייחסים לאדם כשלם של גוף, נפש, רוח ונשמה, ולא רק כמי שמדווח על תסמין. הגישה אינה דוחה עבודה קוגניטיבית או פסיכודינמית, היא נשענת גם עליהן ומחזיקה אותן במסגרת רחבה יותר, שבה שואלים גם לאן האדם הזה רוצה לצמוח ולא רק ממה הוא סובל.

בקליניקה שלי בפרדס חנה, לצד השיחה עצמה, נעשה שימוש בדמיון מודרך, במדיטציה ובעבודה אנרגטית, לפי מה שמתאים לאדם שיושב מולי. אני מזמינה את מי שמגיע להביא את עצמו בדיוק כפי שהוא, ללא מגננות, כולל את הכעס והאשמה שלא נעים להשמיע בקול.

כשזה כבר לא בטוח

יש מצבים שבהם השאלה אינה עוד כיצד לעזור, אלא כיצד לשמור על בטיחות.

אלימות פיזית, איומים, אובדן שליטה שמרגיש מסוכן לאדם עצמו או לסובבים אותו, כל אלה מצדיקים פנייה מיידית לגורמי חירום, ואין בכך כישלון של אף אחד. משרד הבריאות מרכז את מוקדי הסיוע לעזרה ראשונה נפשית בעמוד אחד, וכדאי שהמידע הזה יהיה זמין מראש ולא ייבנה בזמן אמת.

לא נשארים לבד עם רגע כזה.

אם את/ה או מישהו קרוב נמצא/ת במצוקה מיידית, אפשר לפנות לער"ן בטלפון 1201, בכל שעה.

שאלות נפוצות

האם אפשר להגיע לטיפול כבן משפחה בלבד, גם אם האדם המכור לא מוכן להגיע?

כן. חלק ניכר מהעבודה עם בני משפחה מתקיים גם כשהאדם עצמו אינו נמצא בתהליך טיפולי. המטרה היא לתת מענה לשחיקה ולבלבול שנוצרים בבית, ולבנות גבולות ובהירות גם בלי שיתוף פעולה מהצד השני.

כמה זמן נמשכת פגישה, ובאיזו תדירות מומלץ להגיע?

פגישה נמשכת כשעה, והתדירות נקבעת בהתאם למצב הספציפי של המשפחה ושל מי שמגיע. אין נוסחה אחידה, וההחלטה מתקבלת יחד בתחילת הדרך.

האם טיפול הוליסטי יכול להחליף מעקב פסיכיאטרי או תהליך גמילה רפואי?

לא. כאשר יש צורך רפואי, פסיכיאטרי או מסגרת גמילה מוסדרת, הטיפול ההוליסטי מהווה השלמה ולא תחליף. פנייה לגורם רפואי מוסמך היא תמיד הכתובת הראשונה במצבים כאלה.

האם מטפלים גם בילדים שגדלים בבית עם התמכרות?

כן, ילדים יכולים להגיע לטיפול רגשי בפני עצמם, בנפרד מהעבודה עם ההורים. העבודה איתם מתחשבת בגיל ובשפה שמתאימה להם.

האם צריך לספר את כל ההיסטוריה המשפחתית כבר בפגישה הראשונה?

לא. הפגישה הראשונה נועדה בעיקר להכיר את המצב הנוכחי ואת מה שמעיק כרגע. הסיפור המלא, אם בכלל, נחשף בקצב שמתאים לאדם, ולא כתנאי להתחלה.

האם יש מגע בגוף במהלך הפגישה?

הטיפול משלב לעיתים עבודה עם הנשימה ותרגילי הרפיה, אך הוא נעשה תמיד מתוך הסכמה ובקצב שנוח למטופל. אין מגע שאינו מוסכם מראש.

נוכחות וגבול מאותה אהבה

חזרנו לתמונה שפתחנו בה, הבית שכל חדריו מסודרים ביחס לחדר אחד. גבול אינו סגירת אותו חדר ואינו נטישה שלו. גבול הוא ההחלטה להפסיק לסדר את שאר החדרים לפיו.

נוכחות וגבול נראים כמו שני כיוונים מנוגדים, ובפועל הם שתי דרכים לאותה אהבה. האחת אומרת אתה קיים בעיניי. השנייה אומרת גם אני קיימת כאן.

ומי שמחזיק את שתיהן יחד ישאל את עצמו, לפני הפעולה הבאה, לפני התשלום הבא, לפני השיחה הבאה, שאלה אחת פשוטה. האם זה מגיע מאהבה, או מפחד.