טיפול במניעת חזרה להתמכרות וצעדים לשמירה על פיכחון

מניעת חזרה להתמכרות לאורך זמן, כפי שהיא נדונה במאמר זה.

מי שעבר תקופה ארוכה בלי החומר או בלי ההתנהגות שהחזיקה אותו שנים מכיר את הרגע השקט שבו נדמה שהעניין נסגר. השינה חזרה למקומה, החשבונות משולמים, בבית מדברים אליו בטון אחר. דווקא שם, בתוך השקט הזה, נולדת לא פעם החוליה הראשונה שאיש עדיין אינו רואה.

החזרה כמעט אף פעם אינה מתחילה ברגע שבו היד נשלחת.

היא מתחילה קודם, בשינוי קטן במצב הרוח, בוויתור על שיחה שהייתה אמורה להתקיים, במחשבה שנשמעת הגיונית לחלוטין. ההבחנה בין הפעולה עצמה ובין השרשרת שהובילה אליה היא הלב של כל מה שנכתב כאן.

זמן קריאה: 6 דקות

תוכן עניינים

• מניעת חזרה אינה מבחן רצון
• בין מעידה לריפוס
• למה דווקא כשהכול מסתדר
• החוליות שקודמות לפעולה
• מיפוי טריגרים בלי שיפוט
• מה עושים כשהדחף עולה
• תוכנית קצרה עדיפה על מושלמת
• הדקות שאחרי מעידה
• בושה ואשמה אחרי נפילה
• פיכחון ביום רגיל לגמרי
• האם להימנע מכל טריגר
• משפחה שתומכת בלי להציל
• בדידות ושעמום כדלת פתוחה
• שינה ותזונה כתשתית ליציבות
• ליווי עצמי מול תהליך מלווה
• כשהכלים הרגילים לא מספיקים
• מה מייצב פיכחון לאורך זמן

מניעת חזרה אינה מבחן רצון

נפתח בהגדרה מעשית ולא מילונית. מניעת חזרה להתמכרות היא כל מה שאדם מסדר בחייו כדי שהמצבים המעלים בו דחף ייפגשו במשהו לפני שהם נפגשים עם ההחלטה. שעת שינה שנשמרת גם כשלא בא לו, אדם אחד שיודע איפה הוא נמצא באמת, מסלול נסיעה שנבחר מראש, משפט קצר שהוא אומר לעצמו כשהגוף נדרך.

מהניסיון הטיפולי שלי, אורטל קמר, זה נראה פחות כמו מבחן של "כוח רצון" ויותר כמו תשתית שנבנית אט אט, בימים שבהם דווקא אין משבר.

בפסיכותרפיה טראנספרסונלית מתבוננים באדם כשלם של גוף, רגש, מחשבה ונשמה, ולכן השאלה אינה מצטמצמת לאיך להימנע מהשימוש הבא. השאלה הנוספת היא מה מבקש להיאמר דרך הדחף, ואיזה חלק באדם נותר בלי מענה גם כשהוא נקי.

בהמשך נשתמש הרבה במונח "ריפוס", ולכן נבהיר אותו מיד.

בין מעידה לריפוס

ההבחנה נשמעת טכנית, ובפועל היא משנה את מה שאדם עושה בשעות שאחרי. מעידה היא אירוע נקודתי, שימוש אחד או ערב אחד, שנגמר ואפשר לעצור אותו. ריפוס הוא תהליך מתרחב, שבו לא רק החומר חוזר אלא גם השקרים הקטנים, ההיעלמות מהבית, סדר היום שמתפרק.

כשאדם מבין שאירוע אחד אינו מבטל תקופה שלמה, הבושה יורדת מעט, ואיתה יורד גם הצורך להסתיר. מכאן אפשר להתקדם אל השרשרת עצמה.

למה דווקא כשהכול מסתדר

תקופות של יציבות נחשבות לרגישות במיוחד, וזה נשמע לא הגיוני עד שמסתכלים על המנגנון. הדריכות של החודשים הראשונים תובעת אנרגיה רבה, והיא נשחקת בדיוק כשהחיים מתחילים להיראות נורמליים.

ניקח למשל אדם שחזר לעבוד, החזיר לעצמו את אמון המשפחה, והפסיק להגיע לקבוצה כי "כבר אין לו על מה לדבר שם". הפגישות היו הדבר שהחזיק את הוויסות הרגשי שלו, והן ירדו ראשונות, בלי דרמה, מתוך הצלחה.

יחד עם זאת, אין כאן אמירה שיציבות מסוכנת. יש כאן אמירה שיציבות דורשת תחזוקה אחרת מזו שנדרשה במשבר, ושהיא אינה מחזיקה את עצמה מעצמה.

שמירה על פיכחון מתחילה להיות עניין של מבנה יומיומי בדיוק ברגע שבו היא מפסיקה להיות עניין של הישרדות.

החוליות שקודמות לפעולה

לכאורה החזרה מתרחשת ביום מסוים ובשעה מסוימת. במציאות היא נבנית חוליה אחר חוליה, ולעיתים קרובות מדובר בשבועות שלמים.

החוליה הראשונה היא בדרך כלל רגשית. אדם מרגיש פגיע יותר, נעלב ממשפטים שלא היו מטרידים אותו קודם, או להפך, מרגיש קהות ואדישות שקשה לו לנקוב בשמה. אחר כך מגיעה החוליה ההתנהגותית, שקל יותר לראות מבחוץ, כמו הפסקה של פעילות קבועה או חזרה למקום שהוסכם עליו שלא נכנסים אליו.

לא נתאר כאן רשימה שאפשר לסמן עליה וי. נאמר רק שהמטרה היא מיפוי אישי, שנעשה בסקרנות ולא בהאשמה עצמית.

מה שהמחשבה מציעה בשלב הזה

החוליה המחשבתית היא הערמומית שבהן, מפני שהיא נשמעת סבירה. "אני כבר לא שם, זה כבר לא נוגע לי" הוא משפט שאדם אומר לעצמו בכנות גמורה, ובכל זאת הוא מכשיר את הקרקע. לצידו מופיעות הצדקות של מגיע לי, אחרי כל מה שעברתי, ומינימיזציה שמקטינה את הסיכון עד שהוא נראה זניח.

מיפוי טריגרים בלי שיפוט

הכלי הפשוט ביותר כאן הוא רישום קצר, שלוש שורות בטלפון בסוף היום. מה היה המצב, מה עברה המחשבה, איזה רגש עלה, כמה חזק היה הדחף ומה נעשה בפועל.

אחרי שבועיים מתחילה להצטייר תמונה, ואז מגיע הרגע שבו כדאי לעצור ולשאול. מה קרה באותו יום? מי היה שם? מה הרגיש הגוף רגע לפני? מה נאמר לעצמי בשקט?

נבחין בין טריגר חיצוני ובין טריגר פנימי. חיצוני הוא צליל של קרח בכוס במסעדה, שם שנדלק במסך בשעה שתים עשרה בלילה אחרי חודשים שלא הופיע, רחוב שהמכונית פונה אליו כמעט לבד. פנימי הוא בושה, בדידות, עלבון, או עייפות שנמשכה יומיים ברצף.

ברוב המקרים הטריגר החיצוני רק פותח את הדלת. מה שנכנס דרכה הוא הפנימי.

מה עושים כשהדחף עולה

לדחף יש צורה. הוא עולה, מגיע לשיא, ואם לא מזינים אותו הוא יורד, גם אם בזמן אמת נדמה שהוא יימשך לנצח. ההפרדה המרכזית היא בין המשפט אני מרגיש דחף ובין המשפט אני חייב לפעול עכשיו, ושני אלה מרגישים זהים מבפנים ואינם זהים כלל.

שיטת הדחייה עובדת על ההפרש הזה. מפעילים טיימר לרבע שעה, עושים בתוכו פעולה בטוחה אחת, ובודקים שוב מה עוצמת הדחף. לא פעם הוא ירד מעט, ודי בכך כדי שההחלטה תחזור לידיים.

ויסות גוף בסיסי

אם הדחף עולה בך ממש עכשיו, בזמן הקריאה, שווה לבדוק קודם דברים פשוטים. מתי אכלת, כמה שעות ישנת, מתי בפעם האחרונה יצאת לאוויר. מעבר לצעדים הפשוטים האלה, יש מי שמוצא הקלה נוספת בטכניקות עיגון לגוף ולנפש שמסייעות לחזור לתחושת יציבות ברגע הדחף. בקליניקה זה מקבל צורה של נשימה מעגלית מונחית, שבה הגוף לומד לאט לאט שאפשר לשהות בתחושה חזקה בלי לפרוק אותה החוצה.

תוכנית קצרה עדיפה על מושלמת

תוכנית מניעת חזרה שנכתבת על שני דפים צפופים כמעט אף פעם אינה נפתחת שוב. מה שכן נפתח הוא פתק אחד, קצר, שמונח במקום שרואים אותו.

מה נכנס לפתק הזה. קודם כול המצבים שמעלים סיכון גבוה, בשמות מפורשים ולא בכלליות. אחר כך מה שמחזיק, כלומר הפעולות שאחריהן היום נראה אחרת. שמות של שניים או שלושה אנשים שאפשר להתקשר אליהם גם באחת בלילה. מה עושים בחמש הדקות הראשונות של דחף, בפעולה אחת בלבד. ומה עושים אם כבר הייתה מעידה, כתוב מראש, בזמן שהראש צלול.

מטבע הדברים, תוכנית נכתבת מחדש כל כמה חודשים, מפני שהחיים משתנים והטריגרים משתנים איתם.

הדקות שאחרי מעידה

נפוץ מאוד המשפט "כבר הרסתי הכול, אז שיהיה", ולמעשה הוא מתאר החלטה חדשה לגמרי שמתקבלת אחרי האירוע, ולא את האירוע עצמו. שם, בדקות האלה, נקבע בדרך כלל אם מדובר במעידה או בתחילתו של ריפוס.

מה שנעשה בפועל פשוט למדי. מתרחקים פיזית מהחומר ומהסיטואציה, נשארים ליד מישהו ולא לבד, שותים ואוכלים משהו, מנסים לישון. מעדכנים אדם בטוח אחד, גם אם השיחה מביכה. רושמים בקצרה מה קדם לאירוע, בלי משפטי הלקאה, כמו מי שאוסף מידע.

התגובה שאחרי משפיעה על ההמשך יותר מהאירוע עצמו.

בושה ואשמה אחרי נפילה

בושה עובדת אחרת מאשמה. אשמה אומרת עשיתי משהו רע, ובושה אומרת אני רע, ומכיוון שאי אפשר לתקן את מה שאני, היא דוחפת להסתרה, ומההסתרה מגיעה הבדידות, ומהבדידות עולה שוב הדחף. זהו "מעגל קסמים" שסוגר על עצמו בתוך יממה.

העבודה הראשונה היא בשפה הפנימית. המשפט "אני דפוק" אינו תיאור של מציאות אלא הכללה, ואפשר להחליף אותו במשפט מדויק יותר, קרה לי משהו כואב ואני זקוק לתמיכה.

יחד עם זאת, חמלה עצמית אינה ויתור על אחריות. נהפוך הוא, קל יותר לקחת אחריות כשאין צורך להגן על עצמך מפני עצמך.

כשהאשמה נהיית מכשול קבוע ולא רק תגובה חולפת, לעיתים נדרשת עבודה טיפולית עם רגשות אשמה כדי לפרום את הדפוס אט אט ולהגיע לשורש שלו.

פיכחון ביום רגיל לגמרי

שמירה על פיכחון נראית ברוב הימים משעממת להפליא, וזו בשורה טובה. קימה בשעה קבועה, שלוש ארוחות, חצי שעה של תנועה, עשרים דקות שקטות בלי מסך, שיחה אחת עם אדם שיודע מה קורה באמת.

כאמור, מה שמחזיק אינו הפעולה הגדולה אלא החזרתיות שלה. גוף שיודע מתי הוא אוכל ומתי הוא ישן פנוי יותר להתמודד עם רגש קשה שעולה בארבע אחר הצהריים.

פיכחון אינו מסתכם בהימנעות. הוא כולל בנייה של יום שיש בו מה לעשות, מישהו לדבר איתו, ומשהו שמעניין מספיק כדי למשוך קדימה. אדם שנקי ומשועמם וריק נמצא במצב קשה יותר מאדם שנקי ועסוק במשהו שיקר לו.

שמירה על פיכחון, במובן הזה, היא עבודת בנייה ולא עבודת שמירה.

האם להימנע מכל טריגר

שאלה שחוזרת הרבה היא עד כמה צריך לצמצם את החיים. לא נכריע כאן במקום איש, ובכל זאת אפשר להציע חשיבה בשלוש רמות.

יש מצבים שבהם ההיגיון פשוט. מסיבה שבה השימוש הוא העניין המרכזי, בשלושת החודשים הראשונים, אינה מקום שנכנסים אליו כדי להוכיח משהו לעצמך. מולם עומדים מצבים בסיכון בינוני, ארוחת חג משפחתית או ערב עם חברים ותיקים, ואליהם נכנסים עם תוכנית, עם רכב משלך, עם שעת יציאה שנקבעה מראש ועם אדם שיודע שאתה שם. ולבסוף יש מצבים בטוחים לגמרי, שאין סיבה לוותר עליהם, כי חיים מצומצמים מדי מייצרים בעצמם את הריק שממנו הכול מתחיל.

המטרה אינה להוכיח שליטה. המטרה היא לשמור על היציבות שנבנתה, ומי שבוחר בהימנעות מלאה לתקופה ארוכה אינו חלש יותר ממי שבוחר בגבולות הדרגתיים.

משפחה שתומכת בלי להציל

בן משפחה שרואה סימנים נוטה לפתוח בשאלה חקרנית, ואז השיחה נגמרת לפני שהתחילה. אמירה של דאגה עובדת אחרת מאמירה של האשמה, וההבדל נשמע בטון עוד לפני שנשמע במילים.

שתי אמירות פשוטות פותחות דלת. אני איתך, ובוא נחשוב יחד על צעד אחד לעכשיו. אחריהן אפשר לשאול מה יעזור לך לחזור למסלול היום, ולהקשיב לתשובה בלי לתקן אותה.

גבולות שמגנים על כולם

"להציל" הוא הדבר שנראה כמו אהבה ופועל הפוך. כשמכסים על היעדרות מהעבודה, כשמממנים חוב שנוצר משימוש, כשמסתירים מהבן הזוג השני, ההשלכות נעלמות והלמידה איתן. גבול ברור, שנאמר בשקט ובלי איום, מגן גם על מי שמציב אותו, מפני שבני משפחה נשחקים לעיתים קרובות עד כדי מצוקה משל עצמם.

במצב של סכנה מיידית לחיים מזמינים עזרה רפואית, וזה אינו בגידה באמון.

בדידות ושעמום כדלת פתוחה

בדידות ושעמום אינם רגשות דרמטיים, ובדיוק משום כך הם מסוכנים. הם מייצרים ריק שמבקש מילוי מיידי, והחומר או ההתנהגות הממכרת הם הדבר המהיר ביותר שהמוח מכיר למילוי הזה.

עוזר להכין מראש תפריט חיבור קצר, כדי שלא צריך להמציא אותו בשמונה בערב. שם אחד שאפשר לשלוח לו הודעה בלי הסבר, מקום שאפשר לשבת בו בין אנשים, עשרים דקות של הליכה, ומשימה קטנה שמחזירה תחושת מסוגלות, כמו לסדר מגירה אחת.

למרבה הצער, ככל שהבדידות נמשכת כך קשה יותר ליזום קשר, וזה מנגנון שמחריף את עצמו.

כשהבדידות הופכת לדפוס קבוע ולא לתחושה חולפת, כדאי לתת לה תשומת לב רחבה יותר במרחב טיפולי, כמו זה המוצע בטיפול הרגשי, כדי לזהות מתי הריק מבקש התייחסות מעבר לפעולות היומיומיות.

שינה ותזונה כתשתית ליציבות

לילה אחד בלי שינה משנה את סף התגובה של אדם למחרת. הסבלנות מתקצרת, הרגש מציף מהר יותר, והמחשבה מתקשה לעצור את עצמה באמצע. אותו דבר קורה כשעוברות שש שעות בלי אוכל, כשרעב וסוכר נמוך מתורגמים לעצבנות שנחווית כמו מצוקה רגשית אמיתית.

כשהעייפות הופכת לכרונית ולא רק ללילה אחד גרוע, שווה להכיר גם דרכים ממוקדות לטיפול בעייפות ובתשישות.

ראוי להדגיש שהתשתית הגופנית אינה תחליף למסגרת. בדברי משרד הבריאות על שיקום לאחר גמילה מוצג השלב שאחרי הגמילה הפיזית כשלב מרכזי בפני עצמו, שבו הליווי המתמשך, קבוצות התמיכה והמעקב הם שמסייעים לשמר את מה שהושג.

ליווי עצמי מול תהליך מלווה

יש מי שמחזיק שנים בכוחות עצמו עם קבוצה ועם שגרה, ויש מי שמגלה שהכלים היומיומיים עוצרים בדיוק במקום שבו מתחיל הכאב הישן. פגישת היכרות אחת נועדה לבדוק אם יש התאמה ואם המרחב מרגיש בטוח מספיק. תהליך מתמשך נועד למשהו אחר, לעבודת עומק שנעשית לאט לאט ואינה מסתיימת בשיחה אחת.

הגישה הטראנספרסונלית אינה דוחה עבודה קוגניטיבית או דינמית, היא שואבת מהן כלים ומחזיקה אותם במסגרת רחבה יותר. יחד עם זאת, שום עבודה כזו אינה מחליפה טיפול רפואי או פסיכיאטרי, והיא נעשית לצידו. בקליניקה שלי בפרדס-חנה, שאליה מגיעים גם מחדרה והסביבה, זה נראה כמו שיח, דמיון מודרך ולעיתים ריבגרסינג, לפי מה שהאדם מסוגל להביא באותו יום. מי שמעוניין להכיר לעומק את סוגי הטיפולים הניתנים בקליניקה יכול למצוא שם פירוט נוסף.

כשהכלים הרגילים לא מספיקים

יש מצבים שבהם הרישום, השיחה והטיימר פשוט אינם מגיעים. ההצפה גדולה מדי, הגוף לא נרגע, והמחשבות נעשות כבדות עד כדי כך שעולות בהן גם מחשבות קשות על החיים עצמם. זו נקודה שבה נדרשת עזרה מקצועית, ולא כלי נוסף לשימוש עצמי.

אבחון של מצב נפשי ניתן על ידי גורם מוסמך, פסיכיאטר או רופא, ופנייה לחדר מיון או למרפאה אינה כישלון של התהליך.

במרכז הידע של עמותת ער"ן בנושא התמכרויות, עמותת סיוע נפשי הפועלת ללא מטרות רווח, מוסבר בפשטות עד כמה יצירת תמיכה ופנייה לעזרה הן חלק מההתמודדות ולא הודאה בתבוסה.

אם את/ה או מישהו קרוב נמצא/ת במצוקה מיידית, אפשר לפנות לער"ן בטלפון 1201, בכל שעה.

מה מייצב פיכחון לאורך זמן

נחזור לשקט שבו פתחנו, לאותו יום שבו הכול כבר נראה מסודר. השרשרת שמובילה לחזרה אינה מתחילה בחוליה הדרמטית אלא בחוליה הכי שקטה שבה, ובדיוק שם היא גם נפתחת הכי בקלות, לפני שהמשקל שלה מצטבר.

ניתן לומר כי כל מה שנכתב כאן עומד על הבחנה אחת. שמירה על פיכחון אינה מדד ל"כוח רצון" של אדם, היא תוצר של מבנה תומך שנבנה אט אט סביבו, ומניעת חזרה להתמכרות היא העבודה על המבנה הזה בימים שבהם הוא נראה מיותר.

ומשם עולה שאלה אחת ששווה לשאת איתה. איזו חוליה בשרשרת שלי היא הראשונה, ומי האדם שיודע לזהות אותה לפניי?

שאלות נפוצות

כמה זמן נמשכת פגישה טיפולית בקליניקה

פגישה טיפולית אצלי נמשכת בדרך כלל כשעה, בהתאם לצורך של האדם באותו מפגש. אורך המפגש והתדירות נקבעים יחד בתחילת הדרך ועשויים להשתנות עם הזמן.

האם אפשר לשלב את הליווי הטיפולי עם טיפול פסיכיאטרי מקביל

כן, הליווי שאני מציעה נועד לפעול לצד טיפול רפואי או פסיכיאטרי ולא במקומו. כל שינוי בטיפול תרופתי או באבחנה נשאר בסמכותו של הרופא או הפסיכיאטר המטפל.

האם חייבים לספר את כל ההיסטוריה כדי להתחיל בתהליך

לא. אפשר להתחיל ממה שמורגש עכשיו, ולא ממפת דרכים מלאה של העבר. הקצב שבו עולה חומר נוסף נקבע לפי מה שמרגיש בטוח לאדם, לאט לאט.

האם התהליך כולל עבודה עם הגוף ולא רק שיחה

כן, לצד השיחה אני משלבת לעיתים ריבגרסינג, שהיא עבודה עם נשימה מעגלית, וכן הילינג אנרגטי. אלה כלים נוספים ולא תחליף לשיחה, ובוחרים בהם רק כשמתאים לאדם שמולי.

האם אפשר להגיע לטיפול בלי שבן משפחה מעורב בתהליך

בהחלט, רוב התהליכים נבנים סביב האדם עצמו. בן משפחה יכול להצטרף לשיחה נקודתית כשיש בכך צורך ותועלת, אבל זה אינו תנאי להתחלת תהליך.

היכן ממוקמת הקליניקה ומי מגיע אליה

הקליניקה שלי נמצאת בפרדס-חנה, ומגיעים אליה בעיקר מפרדס-חנה, מחדרה ומהאזור הקרוב. הפגישות מתקיימות פנים אל פנים, במרחב שנועד להרגיש בטוח ופרטי.

על הכותבת