טיפול בליווי רגשי לקראת זוגיות חדשה אחרי אלמנות

זוגיות חדשה אחרי אלמנות, כחדר נוסף שנפתח באותו בית

זוגיות חדשה אחרי אלמנות היא פרק שבו געגוע עמוק ורצון בחיים מתקיימים זה לצד זה, ולא פעם גם נפגשים זה בזה. השאלות שעולות בפרק הזה אינן שאלות של תאריכים, אלא של מוכנות, של אשמה, של ילדים ומשפחה, ושל הקצב שבו הלב והגוף חוזרים לקרבה. במאמר זה נעבור על השאלות האלה אחת אחת, נציע התבוננות במקום מבחן, ונבחין גם במקומו של ליווי טיפולי לאורך הדרך. הכתוב כאן הוא מידע כללי והתבוננות מלווה, ואינו מחליף אבחון או ייעוץ מקצועי.

זמן קריאה: 7 דקות

תוכן עניינים

• חדר נוסף באותו בית
• השאלה איננה כמה זמן עבר
• מוכנות נמדדת ביכולת, לא בהיעדר כאב
• למה דווקא ברגע טוב מופיעה אשמה
• האם שמחה חדשה בוגדת בזיכרון
• כשמשווים בין החדש לנפטר
• לדבר על הנפטר בלי להציף
• גוף דרוך ופחד לאבד שוב
• מגע ראשון בקצב איטי
• ילדים לא צריכים לתת אישור
• כשהמשפחה שואלת "כבר?"
• גבולות שמאפשרים קרבה
• בדידות או רצון באדם הזה
• קצבה, פרטיות ולחץ כלכלי
• מה ליווי טיפולי יכול ומה לא
• איזו שאלה נכון לשאול עכשיו

חדר נוסף באותו בית

אפשר לחשוב על זוגיות חדשה אחרי אלמנות כעל בית שבו נפתח חדר נוסף, בלי שאף אחד מהחדרים האחרים מתרוקן. החדר החדש לא נבנה על חורבות החדר של האהבה שהייתה. הוא נבנה לצידו, והבית פשוט הפך גדול יותר.

היום נפוץ מאוד הביטוי "להמשיך הלאה", ואפשר להבין את הפיתוי שבו, כי הוא נשמע כמו תנועה קדימה. אבל "להמשיך הלאה" מרמז שמשהו נשאר מאחור. מי שהתאלמנה לא צריכה להשאיר את האהבה מאחור כדי להמשיך לחיות. היא יכולה לשאת אותה איתה אל הפרק הבא, וזה כל ההבדל בין "להחליף" לבין להמשיך לחיות.

מצב שחוזר הרבה הוא שבאותו יום עצמו יש געגוע עמוק למי שאיננו, וגם רצון בחיבה, בנוכחות, באדם. נהוג לקרוא לזה סתירה, אבל זו מורכבות. שני הרגשות גרים באותו בית.

הכתוב כאן בלשון נקבה, והוא נכון באותה מידה לגברים שהתאלמנו ומוצאים את עצמם בין הרצון בחיבור לבין הפחד או האשמה.

נעסוק בקצב, באשמה, בילדים ובמשפחה, ובדרכים שבהן הגוף והלב נכנסים מחדש לקרבה ולגבולות, בלי לדחוף לשום כיוון.

השאלה איננה כמה זמן עבר

אין תאריך אחד שבו זוגיות אחרי התאלמנות הופכת למותרת. מי ששואלת את עצמה "האם כדאי לצאת לדייטים אם אני עדיין באבל" נושאת שאלה אמיתית, אבל התשובה לא נמדדת בחודשים. מי שעדיין נמצאת בתהליך של התמודדות עם אלמנות יכולה להרגיש את שני הדברים יחד, ואין בזה טעות.

נציע כאן שאלה אחרת במקום השאלה על הזמן. האם יש לי עכשיו יכולת להיות בקשר בלי להיעלם בתוך האבל. שתי נשים ששתיהן שנה אחרי האובדן עשויות להימצא בשני מקומות שונים לגמרי. אחת כבר ישנה ואוכלת באופן סדיר, מסתובבת בין אנשים וסקרנית לפגוש מישהו. השנייה עדיין קמה לבוקר שקשה לה לשאת. אצל שתיהן עברה אותה כמות זמן בדיוק, והמקום הפנימי שונה לחלוטין.

אבל וקשר חדש יכולים להתקיים במקביל. לא חייבים לסיים את האבל כדי להכיר מישהו. יחד עם זאת, שווה לבדוק אם הקשר נועד רק כדי להרדים כאב מיידי, כי קשר כזה נוטה להישבר תחת המשקל שהוטל עליו.

שלוש שאלות יכולות לסייע להתבוננות, ולא למבחן. האם השינה והאוכל חזרו למסלול בסיסי כלשהו. האם יש אנשים סביבי שאפשר להישען עליהם גם מחוץ לאפליקציה. ומה אני באמת מצפה מהמפגש הזה.

מוכנות נמדדת ביכולת, לא בהיעדר כאב

השאלה "איך יודעים שאני מוכנה לזוגיות חדשה" מגיעה הרבה, והתשובה שלה לא נראית כמו תאריך על לוח שנה. ערב אחד מגיעה הודעה חמה ממישהו שנעים לדבר איתו. יש התרגשות, ויש גם כיווץ קטן בבטן. שני הדברים יחד, באותו רגע, באותו גוף. מצב כזה עשוי לבלבל, כי נדמה ש"מוכנות" אמורה להרגיש אחידה, בלי קוצים.

מוכנות דומה יותר ליכולת מאשר לתחושה. היכולת לבחור, להציב גבול, להישאר בקשר גם כשעולה פתאום גל של געגוע ומציף אותו.

אפשר להיות מוכנה גם עם ימים קשים.

מדד עדין אחד נשמע כך, "האם אני יכולה להכיר מישהו בלי להפוך אותו לתחליף, ובלי להעניש את עצמי על רגעי שמחה". לא נכתוב כאן רשימת סימנים, כי אלה שאלות להתבוננות ולא אבחון. כדאי להבחין בין שני משפטים שנשמעים דומים. "אין לי כוחות" הוא משפט על מצב, ו"אני לא רוצה" הוא משפט על בחירה. כשאין כוחות אפשר להתחיל בצעד קטן שאינו קשר זוגי, שיחה עם חברה קרובה, או החזרה של שגרה אחת קטנה אל היום.

למה דווקא ברגע טוב מופיעה אשמה

אשמה על מציאת אהבה היא אחת התגובות הנפוצות ביותר אחרי אובדן בן זוג, ולא פעם היא מגיעה דווקא ברגעים הטובים. צחוק באמצע דייט נעים, הודעה שמרגשת, פתאום כיף. ואז, ממש שם, מגיע משפט פנימי כבד, "איך אני מרשה לעצמי".

הנפש עלולה לפרש שמחה כ"בגידה" בזיכרון או במחויבות שהייתה. זו איננה פרשנות הגיונית, אבל היא עמוקה. אליה מצטרפים לא פעם מסרים משפחתיים או חברתיים על "זמן ראוי", וגם המחשבה הפנימית "אם אני שמחה, אני שוכחת". בעמוד העוסק באבל ואובדן באתר משרד הבריאות מוסבר שהאבל כרוך ברגשות מעורבים, ושהוא מתנהל אצל כל אדם באופן אחר.

נרצה לנרמל כאן משהו. האשמה איננה הוכחה שמשהו לא בסדר ברצון שלך. היא סימן לכך שהקשר שהיה חשוב, ושהוא ממשיך להיות חשוב. צעד קטן שעוזר הוא לשים לב לאשמה כשעולה, לתת לה שם, ולא לקבל בתוכה החלטות גדולות. כשהאשמה נעשית כבדה ומשתקת, יש מקום גם לליווי, וטיפול באשמה יכול לעזור להבין ממה היא מורכבת.

האם שמחה חדשה בוגדת בזיכרון

בתוך זוגיות אחרי התאלמנות עולה שאלה שנשאלת בדרך כלל בלילה, בשקט, כשאין למי לומר אותה. "האם זוגיות חדשה יכולה לפגוע בזיכרון של מי שנפטר". ומאחוריה מגיעות השאלות הקטנות. מי אני שצוחקת? איך הלב מתרחב ומתכווץ באותה שעה? למה שמחה מרגישה פתאום כמו עדות נגדי?

התשובה המדויקת יותר היא שזיכרון וקשר חדש חיים בשתי קומות שונות. הזיכרון הוא קשר פנימי שממשיך להתקיים, שמתעדכן, שמלווה. זוגיות חדשה היא קשר חי בהווה, בין שני אנשים שנמצאים כאן. כשמבקשים מבן הזוג החדש להיות "שומר אנדרטה", נוצר לחץ שאף אדם חי לא יכול לעמוד בו. יחד עם זאת, כשיש מקום לשני העולמות, יש יותר נשימה.

הזיכרון נשמר לפי האופן שבו בוחרים לשאת אותו, ולא לפי מספר הימים שעברו. בבית שממנו פתחנו, אף חדר לא התרוקן כשנפתח החדר החדש.

רעיון מעשי אחד שאנשים מוצאים מרגיע הוא טקס אישי קטן לפני מפגש. להדליק נר, לבקר במקום מסוים, או לומר בלב משפט קצר, "אני זוכרת ואני גם ממשיכה". אין כאן כפיתה. יש הכרזה פנימית ששני הדברים יכולים לדור יחד, ושהאשמה על מציאת אהבה לא צריכה לנהל את הערב.

כשמשווים בין החדש לנפטר

בתחילתה של זוגיות חדשה אחרי אלמנות מגיעה כמעט תמיד המחשבה שאסור להשוות, ואז ההשוואות מגיעות בכל זאת. הן כמעט בלתי נמנעות. הן לא כישלון של הקשר החדש ולא כישלון של הלב.

ההשוואה יכולה לנטות לשני הכיוונים. "הוא היה יותר רגוע", נאמר בראש, והחדש מפגר מייד בתחרות שלא ביקש להיכנס אליה. אבל גם הכיוון ההפוך חוסם, "הוא לעולם לא היה מגיב ככה", והחדש נשפט על יתרון של אדם שאיננו, יתרון שאולי בכלל אינו מדויק.

ניקח למשל את המשפט "הוא היה יותר רגוע" ונתרגם אותו לצורך. "אני צריכה יציבות". את המשפט "הוא ידע להקשיב" אפשר לתרגם ל"אני צריכה שיקשיבו לי". התרגום הזה מוציא את ההשוואה מהעבר ומחזיר אותה אליך כמידע על מה שחשוב לך עכשיו, במקום כפסק דין על מי שיושב מולך.

ומשם אפשר להחזיר את הקשב אל האדם שיושב מולך עכשיו, ולשאול דבר אחד בלבד.

מה אני רואה בו שלא ראיתי אצל אף אחד אחר.

לדבר על הנפטר בלי להציף

"מתי מספרים, וכמה?" זו אחת השאלות הכי מעשיות בזוגיות חדשה אחרי אובדן, וגם אחת הכי טעונות. התשובה היא הדרגה וכנות שמותאמות לקשר. לא הצפה בפגישה ראשונה, וגם לא הסתרה מוחלטת שממתינה לרגע הלא נכון.

נציע מסגרת שיחה בת שלושה חלקים. מה חשוב לי שתדע על החיים שלי ועל מי שהיה בהם. מה עדיין פרטי ואיננו מוכן להיפתח. ומה אני לא רוצה שיהפוך לחומר להשוואות. אפשר לפתוח במילים פשוטות, למשל כך, "יש לי עבר משמעותי, ואני רוצה שתכיר אותו בהדרגה, בקצב שיהיה נכון לשנינו".

במקביל כדאי לתת לבן הזוג החדש מקום לשאול, וגם לא להפוך אותו למטפל. המטרה היא קשר בין שני בני אדם, לא יחסים של מטפל ומטופל. כשהשיחה נעשית כבדה באמצע, מותר לעצור, לנשום, ולחזור אליה בפעם אחרת. לאט לאט, כמו שאר הדברים כאן.

גוף דרוך ופחד לאבד שוב

מי שאיבדה פעם אדם קרוב סוחבת בגוף לקח אחד עמוק, אהבה עלולה להיעלם. הפחד לאבד שוב הוא תגובת הגנה טבעית אחרי אובדן, ואין בו שום כשל. המטרה איננה למחוק אותו אלא להרגיע את הגוף ולבנות אמון בקצב שמרגיש בטוח.

מטבע הדברים, הפחד מופיע בשתי צורות שנראות הפוכות. יש שמחפשות קרבה מיידית וחשות אי שקט כשהטלפון שותק, ויש שנסוגות בדיוק ברגע שבו הקשר מתחיל להיות אמיתי. שתי הצורות הן אותה שאלה בעצם, כמה בטוח להיקשר.

כדי להחזיר את הגוף לכאן ועכשיו יש טכניקות קרקוע פשוטות שאפשר לתרגל גם לפני מפגש. נשימה איטית, הרגשת כפות הרגליים על הרצפה, הסתכלות סביב בחדר ומיקוד בחפצים מוכרים. אלה כלים כלליים לוויסות, ולא טיפול בחרדה.

שכבה נוספת של יציבות מגיעה מהסכמות קטנות, תיאום ציפיות לגבי זמינות ותקשורת, מתי עונים ומתי לא. וראוי להדגיש, גוף דרוך אינו ראיה לכך שהקשר מסוכן, ואינו ראיה שהוא בטוח. הוא מידע על מצב פנימי, וככזה אפשר להקשיב לו בלי להישמע לו.

מגע ראשון בקצב איטי

אנשים נוהגים לדבר על החזרה לאינטימיות ולמיניות אחרי אובדן כאילו מדובר ב"משהו שצריך להצליח בו". אבל מדובר בעניין של רשות פנימית ושל קצב, לא של הישג. בתוך זוגיות אחרי התאלמנות הגוף עלול להגיב באשמה, בקיפאון, בהצפה או בגעגוע פתאומי שמגיע בלי הזמנה. כל אלה תגובות אנושיות לחלוטין.

השיחה על גבולות ועל קצב כדאי שתתקיים לפני הקרבה ולא באמצעה, כשהראש כבר עמוס מדי לחשוב בהיר. מגע שאינו מיני בהתחלה יכול לסייע, כי הוא מאפשר לגוף להיזכר בקרבה מבלי להתחייב לשום דבר. וכשעולים טריגרים חזקים, שמשתקים או שמביאים לדמעות שאי אפשר לעצור, ליווי רגשי יכול להפוך את הדרך לבטוחה יותר.

מגע בטוח בהתחלה

אפשר להתחיל בקרבה שאינה מחייבת, החזקת יד, חיבוק ארוך שנשאר רק חיבוק. שווה לתת מילים למה נעים ומה פחות, ולהסכים מראש על מילה או על סימן שמשמעותם עצירה. עצירה כזאת איננה כישלון של הערב. היא חלק מהקצב, והקצב הוא חלק מהקשר.

ילדים לא צריכים לתת אישור

"אני לא רוצה לפגוע בילדים." המשפט הזה נאמר כמעט תמיד בטון של אשמה, כאילו הרצון בקשר הוא בעצמו פגיעה. אבל זוגיות אחרי התאלמנות כשיש ילדים בבית אפשר לספר להם עליה בצורה פשוטה ומדורגת, מבלי לבקש מהם אישור, ומבלי להפוך אותם לשומרי סוד או למתווכים רגשיים בין הבית לבין הלב.

התגובה שלהם תלויה בגיל, בזמן שעבר מאז האובדן, ובמידת היציבות שהם מרגישים בבית. אין מתכון אחד. יש סדר עדין שעוזר לא פעם, קודם יציבות ושגרה, אחר כך היכרות הדרגתית, ורק בהמשך שילוב משמעותי של האדם החדש בחייהם. הכול נבנה אט אט.

ילדים, וגם ילדים בוגרים, עלולים לחוש נאמנות עמוקה לאדם שנפטר. כדאי להקשיב לזה בלי להתווכח, וגם בלי לוותר על הבחירה האישית.

הילד לא מחליט אם ההורה ראוי לקשר. הוא כן זכאי לרגש שלו ולקצב שלו.

כשהמשפחה שואלת "כבר?"

ארוחת שישי. מישהי מהדודות מרימה גבה ושואלת, "יש לך מישהו? כבר?". השולחן נאטם. מילה אחת, שתי אותיות, והיא מספיקה כדי שכל הערב ירגיש כמו משפט. מי שחוותה את זה יודעת בדיוק כמה מהר זה קורה.

התנגדות משפחתית יכולה לנבוע ממקומות שונים. מדאגה אמיתית, מנאמנות לנפטר, או מפחד משינוי שמאיים על הסדר הפנימי של כולם. אפשר להקשיב לכל אלה, ובמקביל לשמור על הבחירה ועל הפרטיות. אפשר גם להחליט מראש מה משתפים ומה נשאר מחוץ לשולחן.

ניסוח גבול מכבד יכול להישמע כך, "אני מבינה שזה קשה, ואני מתקדמת בקצב שלי". לא ויכוח, לא הצדקה. לא פעם ההתנגדות נחלשת כשהיא לא נענית בוויכוח מתמשך אלא בעקביות שקטה. ואם המשפחה ממשיכה להתנגד, אין חובה להגיע להסכמה על הכול. ניתן לומר כי קשר משפחתי יכול להמשיך להתקיים גם בלי אישור על הבחירה הזאת.

גבולות שמאפשרים קרבה

גבולות בקשר חדש בפרק ב' אינם חומות. הם הדבר שמאפשר קרבה בלי הצפה, כי שני הצדדים יודעים מה מצפה להם. כאמור, מי שמחליטה מראש על כמה שאלות בסיסיות חוסכת מעצמה ערבים שלמים של ספק ושל כעס מיותר.

על ימי הזיכרון נעצור רגע. אפשר לבקש שקט ליום כזה בלי דרמה ובלי התנצלות, ולהחליט בכל פעם מחדש אם בן הזוג מצטרף או שלא. הבקשה עצמה אומרת משהו על המקום שהזיכרון תופס, ואין בה שום פגיעה בקשר החדש.

בדידות או רצון באדם הזה

ההבדל בין בדידות לבין רצון אמיתי באדם מסוים הוא אחד ההבדלים החשובים בפרק הזה, כי ממנו נגזר הקצב וממנו נגזרת היכולת להישאר. נציג אותו בטבלה קצרה.

השאלה שמכוונת את כל זה נשמעת כך, "האם אני רוצה את האדם הזה, או שאני רוצה שמישהו יציל אותי מהלילה?". אין כאן תשובה נכונה. בדידות היא סיבה לגיטימית לגמרי להתקרב לאנשים, אבל יש משמעות לקצב שנבחר מתוכה. ואפשר גם לפצל את הדרך, לחזק קודם קשרים חברתיים וחברויות, ורק אחר כך לגשת אל הזוגיות.

קצבה, פרטיות ולחץ כלכלי

"האם זוגיות חדשה משפיעה על הזכויות שלי?" זו שאלה שאנשים רבים מתביישים לשאול בקול, ושואלים אותה בעיקר בעצמם, בלילה, עם פחד ועם שמועות. היא לגיטימית לחלוטין. שיקולים כלכליים ומשפטיים עשויים להוסיף לחץ אמיתי על מי שנכנסת לזוגיות אחרי התאלמנות וכבר סוחבת מספיק.

לא ניכנס כאן לפרטים המשפטיים, כי הם משתנים ותלויים בנסיבות של כל אדם, והמאמר אינו ייעוץ משפטי או כלכלי. מה שכן שייך לדבר עליו הוא הצד הרגשי. לחץ כלכלי מוליד לא פעם הסתרה ובושה, ואלה מקשות על קשר חדש יותר מכל סעיף בטופס. אפשר לבחור פרטיות, אבל עדיף שהיא תהיה בחירה שקטה ולא חרדה שמנהלת את העניינים.

את המידע עצמו כדאי לברר מול גורמים מוסמכים. אפשר להתחיל במידע על ידועים בציבור באתר הביטוח הלאומי, ולהמשיך בהתייעצות עם גורם מקצועי שמכיר את הנסיבות האישיות שלך.

מה ליווי טיפולי יכול ומה לא

זוגיות אחרי התאלמנות, ובעיקר האשמה על מציאת אהבה שמלווה אותה, היא אחד התחומים שבהם שואלים מה בכלל יכול לתת ליווי טיפולי. נבחין כאן בין כמה דברים. טיפול אינו מחליף קשר, והוא גם לא נועד "למחוק" את האבל. הוא תומך ביכולת להיות בקשר, ומרחיב את מרחב החיים סביב האבל ולא במקומו.

פגישת היכרות ראשונה בודקת התאמה, בלי התחייבות. תהליך מתמשך מאפשר עבודת עומק לאורך זמן. שיחה מילולית מגיעה אל רעיונות ואל משמעויות, אל "הסיפור" שמסביר למה קשה. עבודה עם נשימה מעגלית ועם הגוף מגיעה אל הרגעה ואל תחושת יציבות, ואפשר לשלב בין השתיים. בטיפול משולב אין צורך לפצל בין מי שמטפל בגוף למי שמטפל בנפש. ויש מצבים שבהם ליווי רגשי הולך טוב לצד טיפול רפואי או פסיכיאטרי, וזה תקין לחלוטין. אין כאן נגיעה בתרופות ואין המלצה לשנות טיפול קיים.

אני, אורטל קמר, מלווה בגישה אינטגרטיבית שמשלבת פסיכותרפיה טראנספרסונלית עם עבודת נשימה והילינג, מהקליניקה שלי בפרדס-חנה, עם אנשים מחדרה והסביבה. הגעתי לעבודה הזאת דרך הטיפול האישי שלי, ולכן החדר בנוי כך שאפשר להביא אליו את עצמך בדיוק כפי שאת/ה, ללא מגננות. ליווי יכול לעזור כשהאשמה משתקת, כשההצפה חוזרת שוב ושוב, או בתחושה שהכול תקוע באותו מקום זמן ארוך. ומי שמרגישה שהכאב חזק מדי או שקשה לה לשמור על עצמה, יכולה לפנות לער"ן בטלפון 1201, בכל שעה.

שאלות נפוצות

האם הליווי מתאים גם למי שעדיין לא בקשר אלא רק שוקלת יציאה אל אחד

כן. לא מעט מהעבודה מתחילה דווקא שם, בשלב שבו השאלה עדיין פנימית ולא קיים עדיין אדם ספציפי באופק. ההתבוננות במוכנות, באשמה ובפחד יכולה להתקיים גם לפני כן, ולא פעם היא מקלה את הכניסה לקשר כשהוא מגיע.

האם אפשר להגיע לפגישה יחד עם בן הזוג החדש

אפשר, וזה תלוי במה שנכון לאותו שלב. יש תקופות שבהן העבודה היא אישית, סביב האבל והאשמה, ויש שלבים שבהם שיחה משותפת על קצב, גבולות ותיאום ציפיות יכולה לסייע לשניים. אפשר להחליט זאת יחד במהלך הליווי, ולא מראש.

האם חייבים לדבר בפגישות על האובדן גם כשקשה

לא חייבים. הקצב נקבע יחד, ואין בכוונת הליווי להציף. לצד השיחה המילולית יש גם עבודה עם נשימה מעגלית ועם הגוף, שמגיעה אל הרגעה ואל תחושת יציבות. הזיכרון והכאב נפגשים בטיפול כשהאדם מוכן לכך, ולא לפי לוח זמנים חיצוני.

האם הדברים הכתובים כאן נכונים גם לגברים שהתאלמנו

כן. העיסוק בנושא נכתב בלשון נקבה, אך התהליכים עצמם, האשמה, הפחד להיקשר והגוף הדרוך, מוכרים באותה מידה אצל גברים שאיבדו את בת הזוג. הליווי מתאים לנשים ולגברים כאחד.

היכן מתקיימות הפגישות

הקליניקה שלי נמצאת בפרדס-חנה, ומגיעים אליה אנשים גם מחדרה ומהסביבה הקרובה. בתקופה כזאת, כשכל מאמץ נמדד, חשוב שהדרך אל הפגישה תהיה פשוטה ככל האפשר.

איזו שאלה נכון לשאול עכשיו

נחזור אל הבית מתחילת הדברים. החדר החדש לא ממלא את הבית ולא מרוקן אף אחד מהחדרים האחרים. הבית פשוט גדול יותר עכשיו.

במקום "האם מותר לי", שאלה שמזמינה שופט פנימי, אפשר לשאול אחרת. איזה קצב, ואיזו שפה פנימית, יעזרו לי להיות בקשר בלי לאבד את עצמי ובלי להקטין את מה שהיה.

זוגיות חדשה אחרי אלמנות מתחילה בדיוק שם.